משנה ג מציגה בפנינו התלבטות. אדם האופה מצות בפסח - וכך היו נוהגים בעת העתיקה, לאפות מצות בפסח עצמו - חייב, ככל האופה לחם, להפריש חלה ולתתה לכהן. שואלת המשנה מה דינו של מצב שבו נטמאה העיסה: משנטמאה העיסה, גם החלה שתופרש ממנה טמאה, וחלה טמאה אינה ראויה להיאכל על ידי כהן. וכאן, ביום טוב, מתעוררת בעיה: מה יעשה אדם באותה חלה?
הבעיה ביום טוב של פסח:
אפייה: אילו לא היה זה יום טוב, ניתן היה לאפות את החלה הטמאה ובכך למנוע ממנה להחמיץ. אלא שאסור לאפות ביום טוב ללא צורך, והחלה הטמאה אינה ראויה לאכילה לאיש - ואם כן, אין דרך זו פתוחה לפניו.
ביעור: אין הוא רשאי להאכיל את החלה לכלבו של כהן, שכן אסור להשמיד קדשים ביום טוב; עליו להמתין לצאת החג.
השארה כמות שהיא: אף להשאירה מונחת אינו יכול, שהרי היא עתידה להחמיץ. אילו לא היה זה פסח, יכול היה להניחה כמות שהיא, אך משמדובר ביום טוב של פסח הרי הוא נתון בסבך.
מכאן פותחת המשנה בשאלה: "כיצד מפרישין חלה מן העיסה כשהיא טמאה ביום טוב?"
שלוש דעות במשנה:
רבי אליעזר: אין לקרוא לה שם חלה עד לאחר האפייה. כלומר, לא יפריש את החלה קודם, אלא יאפה את הכול, ורק לאחר האפייה יקרא לחלק אחד שם חלה. לחם רגיל, שאינו חלה, אינו טעון טהרה ויכול להיות טמא, ולפיכך מותר לאפותו ביום טוב לצורך אכילה. דעה זו מושתתת על שיטתו של רבי אליעזר, שניתן להפריש חלה לאחר האפייה, כשמניחים את הפת בסל והסל מצרפם לחלה.
רבי יהודה בן בתירא: יטילנה במים קרים, והמים הקרים ימנעו ממנה להחמיץ.
רבי יהושע: לדעתו אין כאן בעיה מלכתחילה. יפריש את החלה ולא יאפה אותה, ואף שתחמיץ - "לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בבל יראה ובל ימצא". שהרי הכתוב אומר "ולא ייראה לך חמץ", ואיסור הראייה הוא על חמץ שלך; אך חמץ זה עומד להינתן לכהן: אין הוא שייך לכהן מסוים, ואף אינך אחראי עליו. אלא "מפרשתה ומנחתה עד הערב" - מפריש את החלה ומניחה עד הערב, "ואם החמיצה החמיצה".
שורשי המחלוקת:
רבי אליעזר אינו מקבל את דרכו של רבי יהודה בן בתירא, משום שאין זה פתרון מושלם ועדיין עלולה העיסה להחמיץ.
כן אין רבי אליעזר מקבל את גישתו של רבי יהושע, וכפי שמבארת הגמרא: המפריש חלה או תרומה, הפרשתו כנדר, וניתן להישאל עליה ולהתירה. ומאחר שבידו לבטל את מעמדה של החלה, שוב תשוב להיות שלו - ונמצא שהוא עלול לעבור על איסור בעלות על חמץ. משום כך אין הדבר מותר.
מנגד, רבי יהודה בן בתירא אינו מקבל את דרכו של רבי אליעזר, שכן לדעתו אין היתר לאפות את כל העיסה כולה, ובכללה החלק שעתיד להיות חלה טמאה שאינה מיועדת לאפייה. אין אדם רשאי לאפות את הכול, בעוד שחלק ממנו אינו זקוק כלל לאפייה.
ואילו רבי יהושע אינו חושש לחששו של רבי אליעזר, שאותו מקבל גם רבי יהודה בן בתירא, שמא יישאל על נדרו. לדעתו, החשש קיים רק אם אכן יתיר את הנדר בפועל; אך כל עוד לא התירו, אין בכך בעיה, ואין החמץ נחשב שלו לעבור עליו ב"לא ייראה" ו"לא יימצא".
לסיכום: משנתנו דנה בהפרשת חלה מעיסה טמאה ביום טוב של פסח, שבו אי אפשר לאפותה, אי אפשר לבערה ואי אפשר להניחה שתחמיץ. רבי אליעזר מורה לדחות את קריאת השם עד לאחר האפייה, שכן הסל מצרף; רבי יהודה בן בתירא מורה להטילה בצונן; ורבי יהושע קובע שאין זה חמץ שמוזהרים עליו, ולפיכך מפרישה ומניחה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה. המחלוקת נסבה על טיב הפתרון: חשש החמצה בצונן, אפיית חלק שאינו טעון אפייה, והאפשרות להישאל על ההפרשה ולהחזיר את החמץ לרשותו.