פסחים, פרק ג', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשאלה: באיזה שלב נחשבת חתיכת בצק כבטלה אל הכלי שהיא נתונה בו, ומתי אין היא בטלה אליו?
בצק שבסדקי עריבה:
המשנה פותחת: "בצק שבסדקי עריבה" - חתיכת בצק הנתונה בסדק של עריבה. מתי היא נחשבת חלק מן העריבה, ואין חובה לבערה משום חמץ?
"אם יש כזית במקום אחד" - אם מצוי בו שיעור כזית במקום אחד, "חייב לבער": חלה חובה לעקרו ולסלקו.
"ואם לא" - אם אין בו כזית במקום אחד, "בטל במיעוטו": הוא בטל מחמת קוטנו, נחשב חלק מן הכלי, וכאילו אינו קיים כלל.
הגמרא מסייגת אמירה זו: הדברים אמורים דווקא כאשר הבצק מחובר לעריבה בסדק באופן שהוא "עשוי לחזק" - שהוא נתון שם כדי לחזק את העריבה. במקרה כזה מניחים שאדם ישאיר אותו במקומו, והוא נעשה חלק מן העריבה. אך אם אין הוא נועד לחזקה, אף שהוא פחות מכזית, עדיין חלה חובה להיפטר ממנו, שכן אין אדם משאירו שם, ולפיכך אינו בטל אל העריבה.
"וכן לעניין הטומאה":
המשנה ממשיכה: "וכן לעניין הטומאה". הדין נוהג אף ביחס לטומאה שנגעה בעריבה שלא במישרין, אלא דרך פיסת הבצק - כגון שרץ, עכבר מת, שנגע בפיסת הבצק:
במצב שבו חייב לבער את הבצק: הבצק נחשב נפרד ואינו בטל אל העריבה. לפיכך, אם נגע בו השרץ, אין זה כמגע בעריבה, והעריבה אינה טמאה, מפני שיש חציצה - פיסת הבצק חוצצת בין הטומאה לבין העריבה, שכן אינה נחשבת חלק ממנה.
במצב שבו אינו מחויב להיפטר ממנו: הבצק בטל, והוא נתון שם, כאמור, כדי לחזק את עריבת הלישה וכיוצא בזה. לפיכך, אם נגע השרץ בחלק העריבה שהוא הבצק, הרי זה כמגע בשאר העריבה, והעריבה טמאה.
בשאר ימות השנה - דין הקפדה:
כעת מתייחסת המשנה לתרחיש שאינו בפסח, אלא בשאר ימות השנה, שבהם אין החמץ גורם, והדבר תלוי בשאלת ההקפדה: האם אדם מקפיד על חתיכת הבצק המצויה שם?
"אם מקפיד עליו" - אם בדעתו להסיר את חתיכת הבצק, הרי היא חוצצת בין השרץ לבין העריבה. ואף אם היא פחות מכזית, כיוון שאין בכוונתו להשאירה שם, מגע השרץ בבצק אינו כמגע בעריבה. הוא הדין בפסח, כאשר היא פחות מכזית: אם מקפיד עליה, הרי היא חציצה.
"אם רוצה בקיומו" - אם רצונו שתישאר שם, ואין הוא מקפיד עליה, "הרי הוא כעריבה": יש לה דין העריבה עצמה, ולפיכך מגע השרץ בבצק כמוהו כמגע בעריבה.
בצק החרש:
כעת פונה המשנה למקרה אחר: חתיכת בצק שאין ידוע אם החמיצה אם לאו. הדבר אינו ברור, ואין במראהו שום סימן להחמצה. בצק זה נקרא "בצק החרש", על שם החרש האילם, שאין לו דרך להודיע לנו שהבצק החמיץ, ואין בו אף אחד מסימני ההחמצה הרגילים.
אומרת המשנה: "אם יש כיוצא בו שחימץ" - אם ישנה חתיכת בצק אחרת שנילושה באותו זמן והחלה להחמיץ, "הרי זה אסור": אף בצק החרש אסור, ומניחים שהחמיץ.
ואם אין בצק אחר להשוות אליו, נותנת שם הגמרא את השיעור המוכר לנו: ההחמצה מתרחשת בשיעור הזמן שאדם הולך מיל, אלפיים אמה, שהוא במונחים המעשיים שלנו שמונה עשרה הדקות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי ביטולו של הבצק אל הכלי - כזית במקום אחד חייב בביעור, ופחות מכך בטל במיעוטו, ובלבד שהוא נתון בסדק ועשוי לחזק; את השלכת הדבר לעניין טומאה, שבצק שאינו בטל חוצץ בין השרץ לעריבה ובצק הבטל הרי הוא כעריבה; את מבחן ההקפדה בשאר ימות השנה - "מקפיד עליו" לעומת "רוצה בקיומו"; ואת דין בצק החרש, שאם יש כיוצא בו שחימץ הרי זה אסור, ובאין כיוצא בו - שיעור הליכת מיל.