פסחים, פרק שלישי, משנה א'. משנה זו עוסקת בפריטים שאף על פי שהם חמץ, אין הם נחשבים חמץ גמור. אין זה סוג החמץ שחייבים עליו כרת, שהוא העונש החמור ביותר על אכילת חמץ, מפני שבסוגי חמץ אלו קיימים היבטים המונעים מהם להיחשב חמץ אמיתי.
שתי קבוצות נידונות במשנה:
הקבוצה הראשונה - תערובת חמץ: ארבעה פריטים שכולם תערובת של חמץ עם דברים אחרים, ומשום כך אינם נחשבים חמץ גמור. עם זאת, כמות החמץ שבתערובת - היחס של החמץ האמיתי המצוי בה - קובעת האם יתחייב האוכל מלקות, אף שאינו חייב כרת. אם אכל כזית חמץ בתוך שיעור של כדי אכילת פרס, הרי הוא לוקה. (כדי אכילת פרס הוא שיעור אכילת חצי כיכר, ונחלקו הדעות בגודלה: יש אומרים כשלוש ביצים, ויש אומרים כארבע ביצים.)
הקבוצה השנייה - חמץ נוקשה: שלושה פריטים שהם חמץ קשה, שאינו ראוי לאכילה לגמרי.
ראוי לציין הבחנה שבלשון המשנה: ארבעת הפריטים שהם תערובת חמץ נושאים כולם שמות בעלי שיוך גיאוגרפי, ואילו שלושת הפריטים שהם חמץ נוקשה מוצמדים כולם לשמות של בעלי מלאכה.
המשנה פותחת: "אלו עוברין בפסח" - אלו הדברים שיש לבערם לפני הפסח, אף על פי שאין חייבים עליהם כרת:
"כותח הבבלי" - מאכל חלבי שהיה מורכב ממי גבינה, מפירורי לחם וממלח.
"ושכר המדי" - השיכר שממדי, הנעשה משעורים שהושרו במים.
"וחומץ האדומי" - חומץ שמאדום, הבא מיין ומערבים לתוכו שעורים.
"וזיתום המצרי" - סוג של שיכר ממצרים, שיש בו תבלינים ומעט מלח, וכן שעורים.
ארבעה מינים אלו מקושרים למקומות השונים, וכולם תערובת של חמץ אמיתי עם פריטים אחרים.
הקבוצה הבאה היא, כאמור, דברים שהם חמץ נוקשה:
"זומן של צבעים" - מים המעורבים עם סובין, המשמשים בתהליך צביעת הפריטים אצל הצבעים.
"עמילן של טבחים" - סוג של בצק ששימש בתהליך הבישול, ונעשה מתבואה שגדלה פחות משליש מגידולה הרגיל. נהגו לכסות בו את הסירים כדי לספוג חלק מן החלקים השליליים של התבשיל.
"קולן של סופרים" - סוג של דבק הנעשה מקמח.
דברים אלו, הקשורים בבעלי מלאכה, הם חמץ נוקשה - חמץ שאינו ראוי לאכילה לגמרי.
מחלוקת רבי אליעזר וחכמים:
רבי אליעזר מוסיף אף את "אפטכשית נשים", שהוא סוג של תמרוק לנשים. יש הגורסים "אפטיפולי נשים", שהוא תמרוק אחר ששימש כמין הסרת שיער. ההבדל ההלכתי הוא שרבי אליעזר מוסיף דבר שיש בו שתי התכונות כאחת: הן חמץ נוקשה שאינו אכיל לגמרי, והן תערובת חמץ בלבד. שאר הדברים שנמנו כחמץ נוקשה היו חמץ גמור ללא תערובת, אלא שלא היו ראויים לאכילה. החכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שדבר שהוא גם חמץ נוקשה וגם תערובת - אין חובה לבערו.
"זה הכלל":
המשנה מסיימת בעיקרון כולל: "כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח" - כל דבר הבא מחמשת מיני דגן חייב בביעור בפסח. וכל הפריטים הללו - "הרי אלו באזהרה" - יש בהם איסור מן התורה, והאוכלם עובר על איסור חמץ שבתורה, "ואין בהן כרת" - אך אין עונש כרת כרוך בהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו על חמץ שאינו חמץ גמור, בשתי קבוצות: ארבעה מיני תערובת חמץ הנקראים על שם מקומות (כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי וזיתום המצרי), ושלושה מיני חמץ נוקשה הנקראים על שם בעלי מלאכה (זומן של צבעים, עמילן של טבחים וקולן של סופרים). עמדנו על שיעור כדי אכילת פרס לעניין חיוב מלקות, על מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בדבר שיש בו שתי התכונות כאחת, ועל הכלל שכל שהוא מין דגן עובר בפסח - באזהרה ובלא כרת.