פסחים, פרק שני, משנה ז':
המשנה פותחת: "אין שורין את המורסן לתרנגולים" - אין שורין מורסן, הם הסובין, כדי לתיתו כמאכל לתרנגולים. אף שאין הסובין החלק העיקרי של התבואה, עלול הוא להחמיץ תוך כדי השרייה, ולפיכך אסורה שרייתו.
"אבל חולטין" - מותר לתת את המורסן לתוך מים חמים מאוד, מים רותחים, שכן מחמת החום הקיצוני אין הוא נעשה חמץ.
שימוש נוסף במורסן - בבית המרחץ:
"האישה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ" - אין האישה שורה מורסן כדי להוליכו בידה לבית המרחץ. כנראה שהיו משתמשים בו כמין חומר ניקוי, לשפשפו על העור, ואף כאן החשש הוא שמא יחמיץ.
"אבל שפה היא בפסולת יבש" - מותר לה לשפשף את הסובין על עורה כשהוא יבש. הסובין יבש, ואפילו אם עורה עצמו לח - מותר לה. ויש המפרשים כי הלחות שעל עורה צריכה להיות לחות הבאה מזיעה בלבד; אך מים שרחצה בהם את עצמה - לפי אותם פירושים יש בכך בעיה.
שימוש רפואי בגרעיני חיטה:
"לא ילוס אדם חיטין ויניח על מכתו בפסח, מפני שהן מחמיצות" - לא ילעס אדם גרעיני חיטה ויניחם על פצעו. כנראה שזו הייתה שיטה רפואית מקובלת, אלא שהרוק המתערב בגרעיני התבואה מביא אותם לידי חימוץ, ולפיכך אין להשתמש בהם כתחבושת או כתרופה מכל סוג שהוא.
לסיכום: משנה זו עוסקת בחשש החמצה בשימושים שאינם למאכל אדם: השריית מורסן למאכל תרנגולים אסורה, וחליטתו במים רותחים מותרת; הולכת מורסן שרוי לבית המרחץ אסורה, ושפשוף בסובין יבש מותר; ולעיסת חיטים והנחתן על המכה אסורה, מפני שהן מחמיצות.