פסחים פרק ב' משנה ו': הירקות למרור

פסחים, פרק ב, משנה ו. משנה זו עוסקת בסוגי הירקות שבהם ניתן לצאת ידי חובת מצוות מרור.

"ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח" - אלו הירקות שבהם יכול אדם לקיים את חובתו בפסח, כלומר את מצוות מרור.

המינים הכשרים למרור:

יש להקדים כי תרגומם המדויק של המינים המנויים כאן אינו ברור בכולם:

• "בחזרת" - סוג של חסה.

• "ובעולשין" - עולשים, לפי רוב ההבנות.

• "ובתמכא" - יש המזהים אותה עם מה שמכונה בימינו חזרת (horseradish).

• "ובחרחבינא" - סוג של צמח קוצני.

• "ובמרור" - סוג של זרע כוסבר.

המשותף לכל המינים הללו הוא צורה כלשהי של מרירות.

מצב הירק - הכשר והפסול:

"יוצאין בהן בין לח ובין יבשין" - ניתן לצאת בהם ידי חובה בין כשהם לחים ובין כשהם יבשים. אך ישנם אופנים הפוסלים את הירק:

• "אבל לא כבושין" - כאשר הם שרויים בחומר חומצי וכדומה.

• "אבל לא שלוקין" - שליקה היא, כפי שמבינים רוב המפרשים, צורה קיצונית של בישול.

• "ולא בשולין" - אף לא בבישול רגיל.

בכל אחד מן האופנים הללו - כבישה, שליקה או בישול - אין יוצאים בהם ידי חובה; ואילו בלחים, ואף ביבשים, ניתן לקיים את המצווה.

צירוף המינים והקלח:

• "ומצטרפין בכזית" - ניתן לצרף את מיני המרור השונים זה לזה כדי להשלים כזית, שהוא השיעור שיש לאכול לקיום המצווה.

• "ויוצאין בקלח שלהן" - לא רק בחלק העלים של צמחים אלו, אלא אף בקלחים, בגבעולים, יוצאים ידי חובה.

דיני תרומות ומעשרות:

כפי שנשנה במשנה הקודמת לעניין מצה, אף כאן נמנים מצבים שבהם ניתן לקיים את המצווה:

• "ובדמאי" - אף בתבואה שנקנתה מעם הארץ ולא הופרשו ממנה מעשרות, שכן עני רשאי לאכול דמאי.

• "ומעשר ראשון שנטלה תרומתו" - מעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר. "אבל לא תרומה גדולה" - מדובר במקרה שטרם התחייב בתרומה גדולה.

• "ומעשר שני והקדש שנפדו" - מעשר שני והקדש שנפדו: אף אם לא נוסף עליהם החומש, הפדיון תקף וניתן לצאת בהם ידי חובה לאחר פדיונם, אף שלא נפדו באופן המושלם והנכון.

יש להוסיף כי הגמרא מסיקה שדברי המשנה "בין לח ובין יבשין", שלפיהם ניתן לצאת ידי חובה במיני מרור אלו אף כשהם יבשים, אמורים ביחס לקלח בלבד - לגבעול שהמשנה מזכירה בהמשך, ולא לעלים. משהתייבשו העלים, שוב אינם כשרים כצורה של מרור, ואין יוצאים בהם ידי חובה.