פסחים פרק ב', משנה ח'. משנה זו עוסקת בשני נושאים שאינם קשורים זה לזה: החשש שדברים מסוימים ייעשו חמץ, ואיסור בישולו של קרבן הפסח.
חשש החמץ בחרוסת ובחרדל:
המשנה פותחת: "אין נותנים קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל". החרוסת האמורה כאן דומה לחרוסת שאנו אוכלים בליל הפסח: כל מין פרי כתוש המעורב במעט חומץ ומים. אין ליתן בה קמח, וכן אין ליתן קמח לתוך החרדל. ואם נתן - "יאכל מיד", יש לאוכלו לאלתר, שכן התערובת עלולה להחמיץ.
הגמרא מבארת כי ההיתר לאכול מיד אינו נאמר בשני המקרים בשווה:
בחרדל: כאן נאמר הדין שיאכל מיד, ובאכילה מיידית די.
בחרוסת: קיים חשש שתחמיץ אפילו מיד, מהר יותר מן המים ששיעורם שמונה עשרה דקות, ולפיכך אין להתירה באכילה אף לאלתר.
רבי מאיר חולק וסובר כי אף בחרדל, כאשר נתן בו קמח, אין לאוכלו מיד, כדין החרוסת.
בישול קרבן הפסח:
מכאן עוברת המשנה להלכות צליית הקרבן, שדינו להיצלות ולא להתבשל: "אין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות" - כל נוזל שמבשלים בו נחשב בישול, ואין הדבר תלוי דווקא במים.
ולעומת זאת התירה המשנה שני דברים:
"אבל סכין" - מותר למרוח מי פירות וכיוצא בהם על קרבן הפסח בשעת צלייתו, ואין זה נחשב בישול.
"ומטבילין אותו בהן" - בשעת האכילה מותר להטביל את הפסח הצלוי בנוזל, ואין בכך משום נטילת טעם הצלי ממנו.
"מי תשמישו של נחתום":
כאן חוזרת המשנה לחשש החמץ. מקובל היה שהנחתום מחזיק לצדו כלי ובו מים, שבהם היה שוטף את ידיו ומחליק את הבצק. מים אלו, מי תשמישו של נחתום, יישפכו ואין לנצלם, שכן נותרו בהם שאריות בצק והם עתידים להיעשות חמץ אם יונחו במקומם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים נפרדים - איסור נתינת קמח לתוך החרוסת והחרדל מחשש חימוץ, והחילוק שבין החרדל, שבו די באכילה מיידית, לבין החרוסת, המחמיצה במהירות יתרה, וכן דעת רבי מאיר המחמיר אף בחרדל; ולצדם דין קרבן הפסח, שאין מבשלים אותו לא במשקין ולא במי פירות, אך מותר לסוכו בהם בשעת הצלייה ולהטבילו בהם בשעת האכילה. לבסוף שבנו לחשש החמץ בדין מי תשמישו של נחתום, הנשפכים מפני שאריות הבצק שבהם.