פסחים פרק ב' משנה ה': חמשת מיני דגן וקיום מצוות מצה

פסחים, פרק שני, משנה ה. המשנה פותחת ומונה את המינים שמהם ניתן לאפות מצה לקיום המצווה: "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח".

חמשת מיני דגן:

• "בחיטים"

• "בשעורים"

• "בכוסמין"

• "ושיפון"

• "ושיבולת שועל"

חמישה מינים אלו נקראים חמשת מיני דגן. רק מהם נעשה לחם, ורק עליהם מברכים המוציא וברכת המזון.

מינים שיוצאים בהם ידי חובה אף שיש בהם דין מיוחד:

• "ויוצאין בדמאי" - דמאי הוא תוצרת שנקנתה מעם הארץ שאינו מקפיד על הפרשת מעשרות. מאחר שמותר להאכיל דמאי לעני, יכול כל אדם לצאת בו ידי חובה, שהרי בידו להפקיר את נכסיו ולהיעשות עני. לפיכך, אף שבדרך כלל מי שאינו עני אינו אוכל דמאי, ניתן לקיים בו את המצווה.

• "ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו" - מעשר ראשון שניטלה ממנו תרומת מעשר. הגמרא מבארת שהדברים אמורים אף על פי שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה, במקרה שהלוי נטל את המעשר הראשון קודם שהופרשה התרומה גדולה. מאחר שנטלו קודם שנגמרה מלאכתו למעשר, כלומר בטרם הושלם עיבוד התבואה, שוב אין צורך להפריש ממנו תרומה גדולה. אולם תרומת מעשר חובה ליטול ממנו.

• "ובמעשר שני ובהקדש שנפדו" - לאחר הפדיון ניתן להשתמש בהם למצוות מצה. הגמרא מבארת שהדין כן אף אם לא הוסיף את החומש שיש להוסיף בפדיון, לפי שהחומש אינו מעכב. אמנם חובת החומש עומדת בעינה, אך גם בלעדיו מותר באכילה וניתן לקיים בו את המצווה.

• "והכהנים בחלה ובתרומה" - הכהנים המקבלים חלה ותרומה משאר ישראל רשאים לאפות מהן מצות ולצאת בהן ידי חובה.

"אבל לא בטבל":

• טבל - תבואה שלא הופרשה ממנה תרומת מעשר. אפילו טבל מדרבנן בלבד, כגון שגדל בעציץ שאינו נקוב שחיובו בתרומה ומעשר מדרבנן, אין מקיימים בו את מצוות מצה.

• מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו - אין הכוונה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר, שהרי פסולו פשוט. אלא, כפי שמבארת הגמרא, שלא ניטלה ממנו התרומה גדולה, במקרה שהלוי נטל את המעשר הראשון לאחר שנגמרה מלאכתו למעשר. משנגמר העיבוד, חלה חובת הפרשת תרומה גדולה, וכאן הקדימו את המעשר הראשון להפרשתה. מוטלת אפוא על הלוי האחריות ליטול לא רק תרומת מעשר אלא אף תרומה גדולה, ואם לא עשה כן - זהו המקרה שבמשנתנו שאין יוצאים בו ידי חובת מצה.

• מעשר שני והקדש שלא נפדו - אין הכוונה שלא נפדו כלל, אלא שלא נפדו כראוי. מעשר שני אינו נפדה אלא במטבע שיש עליה צורה, ואילו חתיכת מתכת או מטיל שאין עליו צורה אינו כשר לפדיון, ואין הפדיון חל. וכן בהקדש: אם פדאו בקרקע, אין הפדיון מועיל, שכן פדיונו בכסף דווקא.

חלות תודה ורקיקי נזיר:

מה הדין במי שמבקש לקיים את מצוות מצה בלחמים הבאים עם קרבן תודה, שהוקדשו לשם שימוש אפשרי לתודה, או ברקיקים הבאים עם קרבנו של נזיר, שאף הם עשויים כמצה?

1. אפאם לצורך קרבנו הפרטי: אין יוצאים בהם ידי חובה, שכן נדרשת מצה שנשמרה מלהחמיץ לשם מצוות מצה ולא לשם מצווה אחרת, ואלו נשמרו לשם מצוות הקרבן.

2. אפאם למכרם בשוק: כאשר אפאם כדי למכרם לזקוקים להם לקרבנם, ולא לשימושו האישי, יוצא בהם ידי חובה. שאם לא ימצא קונה, רשאי לנצל מצה זו למצת פסח, לפי שהאופה ככרות אלו לצורכי קרבן יודע שעלול הוא שלא למצוא קונה, ומעלה בדעתו שאז ישתמש בהן למצווה אחרת. נמצא ששמירתן מן החימוץ בשעת עשייתן היתה גם לשם מצוות מצה, למקרה שלא יימצא קונה לחלות התודה או לרקיקי הנזיר.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי יוצאים ידי חובת מצה בחמשת מיני דגן בלבד - חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל; שיוצאים ידי חובה בדמאי, במעשר ראשון שניטלה תרומתו, במעשר שני ובהקדש שנפדו, וכן הכהנים בחלה ובתרומה; ושאין יוצאים בטבל, במעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה, ובמעשר שני והקדש שלא נפדו כדין. ולבסוף עמדנו על דין חלות תודה ורקיקי נזיר, שהכול תלוי בכוונת השמירה בשעת עשייתן.