פסחים, פרק שני, משנה ד'. משנה זו עוסקת בדינו של זר, שאינו כהן, האוכל תרומה שהיא חמץ בפסח. להבנת המשנה יש להקדים את כללי התשלומים של זר שאכל תרומה.
תשלומי זר שאכל תרומה:
זר שאכל תרומה בשוגג חייב להשיב את הקרן - את הכמות שאכל - בתוספת חומש. החומש הוא עשרים וחמישה אחוזים מן הקרן, שכן בהוספת עשרים וחמישה למאה מתקבלים מאה עשרים וחמישה אחוזים, והתוספת מהווה חמישית מן הסך הכולל. תשלום זה נקרא 'קרן וחומש'.
ראוי לדייק: כאשר אדם אוכל תרומה בשוגג, אין התשלום נקבע לפי שוויה הכספי של התרומה, אלא לפי הכמות שאכל. אם אכל גלון של תרומה, עליו להשיב גלון מאותו סוג של פרי או תוצרת בתוספת חומש, ואין נפקא מינה אם השווי עלה או ירד. יתרה מזו, מה שהוא נותן לכהן מקבל בעצמו את מעמד התרומה.
כל זה באכילה בשוגג. אך אם אכל במזיד, כלומר ידע שזו תרומה ואכלה, התשלום נקבע לפי השווי הכספי, ואף אין בו קנס של חומש.
חמץ בפסח - נטול שווי ממוני:
הבחנה זו היא שתכריע בענייננו, שכן לחמץ בפסח אין שווי כספי כלל. החמץ הוא מאיסורי הנאה, ואין אפשרות להפיק ממנו הנאה כלשהי, וממילא הוא מאבד את כל שוויו הממוני.
לשון המשנה:
"האוכל תרומת חמץ בפסח" - מי שאוכל תרומה שהיא חמץ, ואוכלה בימי הפסח.
"בשוגג משלם קרן וחומש" - אף שאין לחמץ שווי ממוני, חייב לשלם קרן וחומש. הטעם: התשלום על אכילת תרומה בשוגג אינו מבוסס על היותה בעלת שווי ממוני, אלא זהו חיוב שהתורה מחייבת לשלמו לפי הכמות שנאכלה.
"במזיד פטור מתשלומים" - האוכל במזיד, ביודעו שזו תרומה, משלם לפי הערך הכספי, ומכיוון שלמה שאכל לא היה כל ערך כספי - שהרי חמץ הוא - הרי הוא פטור מלשלם.
אף מדמי עצים הוא פטור: תרומה שנטמאה ניתן להשתמש בה כחומר הסקה לשריפת דברים, ולפיכך יש לה ערך כלשהו. אך מן החמץ אי אפשר להפיק שום הנאה, ולכן אין להשתמש בו אפילו כחומר הסקה. משאין לו ערך כלל, אין הוא חייב לשלם אפילו את שוויו כעצים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בקרן וחומש, משום שתשלומי שוגג נקבעים לפי הכמות שנאכלה ולא לפי השווי הממוני. לעומת זאת האוכל במזיד, שתשלומיו נקבעים לפי השווי הכספי, פטור מתשלומים - ואף מדמי עצים - שהרי החמץ בפסח הוא מאיסורי הנאה ואין לו שווי כלל.