משנה ג' בפרק שני של מסכת פסחים עוסקת בדינו של חמץ המשמש כמשכון להלוואה - בין שהמלווה הוא נכרי ובין שהמלווה הוא ישראל - וכן בדינו של חמץ שנקבר תחת מפולת.
"נכרי שהלווה את ישראל על חמצו":
נכרי המלווה כסף לישראל ודורש משכון תמורת ההלוואה, והמשכון שנטל מן הישראל הוא חמץ - למשל ארגז ויסקי שנטל הנכרי והכניסו לרשותו ולתוך ביתו. קובעת המשנה כי "אחר הפסח מותר בהנאה".
הדבר טעון ביאור, שהרי לכאורה החמץ עדיין שייך לישראל במהלך הפסח. ההסבר הוא שמדובר במקרה שבו התנה הישראל עם הנכרי בשעת העסקה: "אם לא אשלם לך עד זמן פלוני, יהיה החמץ הזה שלך מעכשיו" - כלומר מרגע ההלוואה עצמה, שקדמה לפסח. משהגיע זמן הפירעון והישראל לא פרע את חובו, נמצא למפרע שהחמץ היה שייך לנכרי עוד קודם כניסת הפסח, ומעולם לא היה ברשות ישראל במהלך החג, ולפיכך מותר הוא בהנאה.
מחלוקת הראשונים בזמן הפירעון:
שיטת הרמב"ם: מדובר במקרה שבו זמן הפירעון מגיע לפני הפסח.
קושיית הראב"ד: אם הגיע זמן הפירעון לפני הפסח, אין כל צורך בכך שהחמץ ייעשה שייך לנכרי למפרע משעת ההלוואה, שהרי זמן הפירעון עצמו - שבו נעשה החמץ קניינו של הנכרי - חל עוד לפני הפסח. לפיכך מעמיד הראב"ד את המשנה בזמן פירעון שחל לאחר הפסח; ומכיוון שהתנו בעסקה שהחמץ יהיה של הנכרי למפרע, ומשלא פרע הישראל את ההלוואה - נמצא למפרע שהיה החמץ של הנכרי מלפני הפסח, ולכן מותר בהנאה לאחריו, אף שבמקורו היה שייך לישראל.
"וישראל שהלווה את הנכרי על חמצו":
במקרה ההפוך, שבו ישראל מלווה כסף לנכרי וחמצו של הנכרי משמש כמשכון, והישראל נטל את החמץ לרשותו - "אחר הפסח אסור בהנאה". אף כאן מדובר בתרחיש שבו נקבע בעסקה שאם לא יפרע הנכרי את הלוואתו, יזכה הישראל בבעלות על החמץ מעכשיו, משעת ההלוואה, ולפיכך שייך החמץ לישראל באמת. שאם לא כן, היה זה חמצו של הנכרי המונח ברשותו של ישראל בלבד, ובכהאי גוונא היה מותר בהנאה. אך כאן מתברר בסופו של דבר שבמהלך הפסח היה החמץ שייך לישראל.
"חמץ שנפלה עליו מפולת":
חמץ שנפל עליו בניין - "הרי הוא כמבוער". אף שידוע לנו כי הוא מצוי שם, מכל מקום הוא קבור עד כדי כך שאין חובה לחפש אחריו. עם זאת, עדיין יש לבטלו בלב, שמא יתגלה - שכן ייתכן שציוד חופר כלשהו יחשוף אותו במקרה - ולפיכך עושים ביטול.
רבן שמעון בן גמליאל קובע את הקריטריון: "כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו". מפולת נחשבת ככזו רק כאשר אין הכלב יכול לחפש אחר החמץ ולחפור אותו, והגמרא מבארת ששיעור זה הוא טפח. בפחות מטפח חוששים שמא ניתן יהיה להוציא את החמץ, והרי זו בעיה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דינים: חמץ של ישראל שנמסר כמשכון לנכרי מותר בהנאה לאחר הפסח, מפני שקנאו הנכרי למפרע משעת ההלוואה (ונחלקו הרמב"ם והראב"ד אם זמן הפירעון חל לפני הפסח או לאחריו); חמץ של נכרי שנמסר כמשכון לישראל אסור בהנאה, שכן נמצא למפרע שהיה ברשות ישראל בפסח; וחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ואין חובה לחפש אחריו, ובלבד שיבטלנו בליבו, ושיעור המפולת - כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, והוא טפח.