לפנינו המשנה השנייה שבפרק השני במסכת פסחים, העוסקת בדינו של חמץ שעבר עליו הפסח.
"חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, ושל ישראל - אסור בהנאה, שנאמר: 'ולא יראה לך שאור'"
"חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה":
חמץ שהיה בבעלותו של גוי בימי הפסח, מותר ליהודי ליהנות ממנו לאחר הפסח, שכן אין כל איסור על הגוי להחזיק חמץ ברשותו.
"ושל ישראל - אסור בהנאה":
חמץ שהיה בבעלותו של יהודי במשך ימי הפסח - אסור ליהנות ממנו לאחר הפסח בכל צורה שהיא. זהו הנקרא 'חמץ שעבר עליו הפסח'.
"שנאמר: 'ולא יראה לך שאור'" - מה באה המשנה ללמדנו בהבאת הפסוק?
ציון העבירה: הפסוק מלמד כי היהודי שהחזיק חמץ ברשותו עבר על איסור "ולא יראה לך שאור", ומחמת אותה עבירה גזרו חכמים ואסרו מדרבנן ליהנות מן החמץ שהיה בבעלותו בפסח.
מקור לדיוק: אין הפסוק בא לציין את העבירה, אלא ללמדנו דיוק בלשונו: "ולא יראה לך שאור" - דווקא ליהודי אסור להחזיק חמץ, ואילו הגוי רשאי בכך. משום כך, חמץ שהיה בבעלות גוי אינו בעייתי כלל, ומותר להשתמש בו לאחר הפסח.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין חמצו של נכרי לחמצו של ישראל שעבר עליהם הפסח: חמצו של הנכרי מותר בהנאה, לפי שאין הגוי מצווה על החזקת חמץ, ואילו חמצו של הישראל אסור בהנאה. בהבאת הפסוק "ולא יראה לך שאור" עמדנו על שני הסברים: ציון האיסור שעבר עליו היהודי, שבעטיו קנסו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה, או דיוק הלשון "לך" - שרק ליהודי אסורה החזקת החמץ.