המשנה פותחת וקובעת: "כל שעה שמותר לאכול - מאכיל לבהמה, ומוכרו לנכרי, ומותר בהנאתו". כלומר, כל זמן שעדיין מותר לאדם לאכול חמץ בערב פסח, רשאי הוא להאכילו לבהמות, למוכרו לגוי, ובאופן כללי ליהנות ממנו.
לאיזו שעה מתכוונת המשנה?
הגמרא מבארת כי הקביעה שבכל שעה שמותר לאכול חמץ בערב פסח מותר גם ליהנות ממנו ולעשות בו את כל אותם שימושים, היא כדעת רבן גמליאל שבפרק הראשון:
ארבע השעות הראשונות - חולין נאכלים.
השעה החמישית - תרומה בלבד נאכלת.
כוונת המשנה ב"שעה שמותר לאכול" היא אפוא לשעה החמישית, שבה מותר לכהן לאכול תרומה. זו דרך לציין את השעה החמישית - השעה שבה עדיין קיימת אכילת היתר. אדם שאינו כהן, ואינו אוכל תרומה, אינו רשאי לאכול חמץ בשעה זו, אך רשאי ליהנות ממנו.
משהגיע זמן האיסור:
המשנה ממשיכה: משעברה השעה ונכנס האדם לשעה השישית, אסור ליהנות מן החמץ, אף על פי שבאותה שעה אין האיסור אלא מדרבנן. הגמרא מבארת עד כמה החשיבו חכמים איסור זה: אפילו אם היה אדם נוטל את החמץ ומקדש בו אישה באותה שעה, אין הקידושין תופסים.
עוד קובעת המשנה, שמשהגיע זמן האיסור אין להסיק בחמץ תנור או כירה. הדבר אמור אף לדעת רבי יהודה, הסובר - כפי שיתבאר להלן - שאין דרך לבער חמץ אלא בשריפה: אף שמצווה לשורפו, אין ליהנות ממנו בשעת השריפה.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדרך הביעור:
רבי יהודה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. הוא למד זאת ממצוות נותר - שיירי הקרבנות, שהתורה ציוותה לשורפם. אף החמץ, משנאסר, טעון שריפה, ואין להשמידו בדרך אחרת.
וחכמים חולקים: אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים - ניתן להיפטר מן החמץ בדרכים נוספות.
היקפו של "מפרר":
נחלקו בגמרא אם המונח "מפרר" - לפוררו לפירורים - נאמר רק בזורה לרוח, או שהוא נוגע גם למטיל לים, שאף לפני ההשלכה לים או למקווה מים עליו לפוררו תחילה. דעה אחת סוברת שיש לפוררו לפירורים תחילה, ודעה אחת סוברת שאין צורך בכך. מחלוקת זו אמורה דווקא בהשלכה למקווה מים רגיל; אך אם שולח את החמץ לים המלח, ים המוות, הכול מודים שאין כל צורך לפוררו תחילה.