המשנה הקודמת עסקה בקידוש שאנו עושים בפתח הסדר. משנתנו ממשיכה ודנה בשלבים הבאים של הסדר. חלק מדבריה סתום במקצת, וחלקם שנוי במחלוקת - כיצד בדיוק יש להבין את השורות השונות שבה.
"הביאו לפניו":
המשנה אינה מפרשת מה מביאים לפניו, ונחלקו בהבנת הדברים:
יש שגורסים במשנה "ירקות", והכוונה לסוגי הירקות המשמשים לכרפס ולחזרת, שהיא אחד ממיני המרור. תכלית ההבאה היא לעורר את הילדים לשאול, שכן אין דרכנו להביא לשולחן ירק כלשהו לפני הלחם - שבמקרה זה היא המצה.
ויש המבינים שהכוונה לשולחן עצמו, שעליו מונחים כל מרכיבי הסעודה.
"מטבל בחזרת":
החזרת היא אחד ממיני המרור, אך הגמרא מבארת כי הדרך העיקרית של הטיבול הראשון שלאחר הקידוש היא בירקות אחרים מלבד מרור, כפי שאנו עושים בכרפס במי מלח. באה המשנה ללמדנו שאם אין בידינו ירקות אחרים זולת החזרת, אף על פי שעתידים אנו להשתמש בה לאחר מכן לשם מרור - עדיין יטביל אותה בשלב זה של הסדר, משום שעלינו לקיים שני טיבולים, כפי שאנו אומרים בשאלת "מה נשתנה". לפיכך נעשה טיבול אף בחזרת, בשעת הצורך.
"עד שמגיע לפרפרת הפת":
מהי אותה "פרפרת הפת" ולמה היא מתייחסת? נאמרו בכך שני פירושים:
ה"פרפרת" מתייחסת למרור הנאכל מיד לאחר המצה - הוא בא יחד עם הפת, יחד עם המצה. כלומר, אף שאנו אוכלים את החזרת עתה כמעין כרפס, לא נשוב לאוכלה עד אכילת המרור שבהמשך.
"פרפרת הפת" מתייחסת למצה עצמה - שאין אוכלים דבר לאחר טיבול הכרפס עד שמגיעים לאכילת המצה.
הבאת קערת הסדר:
בשלב זה, אומרת המשנה, מביאים לפניו את מרכיבי הקערה:
מצות - לשם מצוות אכילת מצה.
חזרת - לשם המרור.
חרוסת.
שני תבשילין - שני מאכלים מבושלים: האחד זכר לקורבן הפסח, והוא הזרוע; והשני זכר לקורבן החגיגה, שהיה בא לעיתים קרובות יחד עם קורבן הפסח כפי שתיארנו בעבר, והוא מיוצג כיום בביצה.
"אף על פי שאין חרוסת מצווה":
לדעה זו אין החרוסת מצווה כשלעצמה, ואין היא באה אלא למעט את חריפותו של המרור, שלא ישפיע על האדם לרעה. אולם רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצווה - החרוסת עצמה מצווה היא, ובאה להזכיר את הטיט והמלט ששימשו את היהודים במצרים בעבודת הבנייה. מטעם זה יש הנוהגים לשים בה מקלות קינמון, זכר לתבן ולקש שהלכו יחד עם הטיט.
הרמב"ם כותב כי לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק, הסובר שהחרוסת מצווה, יש לברך עליה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת חרוסת", כדרך שאנו מברכים על המרור ועל המצה. אולם אין הלכה כדעה זו.
המשנה מסיימת: במקדש, בימי בית המקדש, היו מביאים לפניו בשלב זה את גופו של הפסח עצמו, לאוכלו יחד עם המצה והמרור.