המשנה עומדת לדון ברעיון של שריפת החמץ בערב פסח, ובמיוחד כאשר מדובר בתרומה. הדבר עולה למעשה במשנה הבאה, אך כדי להבין את הבסיס לכך נדון תחילה ברעיון של שריפת קרבנות: כאשר קרבן אחד טמא, ואילו בקרבן אחר אין ודאות אם טמא הוא אם לאו. להלן הפרטים.
דברי רבי חנינא סגן הכהנים:
סגן הכהן הגדול אמר "כל ימי הכהונה" - כלומר כל זמן שהכהנים היו קיימים - מעולם לא נמנעו מלשרוף בשר קרבן שנטמא בוולד הטומאה. 'וולד הטומאה' אינו אב הטומאה ואינו מקור הטומאה, אלא טומאה משנית, והגמרא מסבירה שמדובר בטומאת שני.
להמחשת סדר הדרגות:
אב הטומאה - עכבר מת.
ראשון לטומאה - חפץ שנגע בעכבר המת.
שני לטומאה (ולד הטומאה) - חפץ שנגע בראשון.
שלישי לטומאה - בשר הקרבן שנגע בשני. דרגה זו קיימת בתרומה ובקרבנות, אך לא בחולין ובאוכל רגיל.
הכהנים לא חדלו מלשרוף בשר קרבן זה, שנטמא במגע עם שני לטומאה, יחד עם בשר קרבן שנטמא באב הטומאה, כגון עכבר מת או שרץ. הבשר שנגע בשרץ הוא ראשון לטומאה, וכל הנוגע בו נעשה שני לטומאה; ומשעה ששורפים עמו את הבשר שהיה שלישי לטומאה, מתעלה זה לדרגת שני לטומאה, וחומרת טומאתו גדלה.
ואף על פי כן, כלשון המשנה, "אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו" - הדבר מותר, שהרי שניהם פסולים ממילא.
הוספתו של רבי עקיבא:
רבי עקיבא הוסיף חידוש נוסף שנהג בימי הכהנים: כל ימי הכהנים לא נמנעו מלשרוף את השמן שנפסל בטבול יום. 'טבול יום' הוא מי שהיה טמא וטבל במקווה, אך עדיין לא העריב שמשו - השמש טרם שקעה ביום המטהרו. וההלכה היא שטבול יום, אף שכבר טבל, דינו כשני לטומאה.
נמצא שהשמן שנפסל במגע עם שני לטומאה הוא שלישי לטומאה. ואף על פי כן לא נמנעו מלשורפו בנר שנטמא בטמא מת - נר שנטמא במגע עם אדם שנגע בגופת מת. אדם הנוגע במת הוא אב הטומאה, והנר שנגע בו מקבל את מעמדו.
יסוד הדבר בהלכה מיוחדת: "חרב הרי הוא כחלל" - כלי מתכת הנוגע באב הטומאה נעשה אף הוא אב הטומאה. לפיכך מנורת המתכת דינה כאב הטומאה, והשמן המודלק בה נעשה ראשון לטומאה.
נמצא שיש כאן קפיצה של דרגה נוספת: לפי רבי חנינא סגן הכהנים לוקחים דבר שהיה שלישי לטומאה ועושים אותו שני לטומאה; ואילו כאן השמן, שהיה שלישי לטומאה מחמת מגע טבול יום, נעשה ראשון לטומאה מחמת הדלקתו במנורה שדינה כאב הטומאה.
ואף על פי כן, אמר רבי עקיבא, כך היו עושים - "אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו", שמוסיפים טומאה על טומאתו הקיימת.