פסחים פרק א', משנה ד'. משנה זו מתמקדת בשאלה מתי בדיוק על האדם להפסיק לאכול חמץ, ומתי עליו לשרוף את החמץ.
רבי מאיר אומר:
"אוכלין כל חמש" - מותר לאכול חמץ במשך כל השעה החמישית של היום.
"ושורפין בתחילת שש" - את שריפת החמץ יש להתחיל מיד בתחילת השעה השישית.
השעות הנזכרות במשנה הן שעות הלכתיות (שעות זמניות): הזמן שבין הזריחה לשקיעה מחולק לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק כזה נקרא שעה. כך, ביום שתחילתו בשש בבוקר וסופו בשש בערב, מותר לאכול חמץ עד אחת עשרה בבוקר, ומיד עם תום השעה החמישית - בתחילת השעה השישית - יש להתחיל בשריפת החמץ.
נמצא ששני הזמנים באים זה אחר זה, והשריפה מתקיימת בתוך השעה השישית. ואף על פי שאיסור אכילת חמץ מן התורה חל רק לאחר שש שעות מלאות ביום, ביקשו חכמים להרחיק את האדם מן העבירה, ולפיכך הוסיפו שעה אחת והורו להתחיל בשריפת החמץ כבר עם כניסת השעה השישית.
רבי יהודה אומר:
"אוכלין כל ארבע" - מותר לאכול חמץ רק עד סוף השעה הרביעית של היום, ובדוגמה שלנו: עד עשר בבוקר.
"ותולין כל חמש" - במשך כל השעה החמישית, מעשר עד אחת עשרה, הדבר תלוי ומוטל בספק.
"ושורפין בתחילת שש" - השריפה בתחילת השעה השישית, כדברי רבי מאיר.
חששו של רבי יהודה הוא, שמכיוון שקביעת הזמן מסורה לכל אדם ואדם, עלול אדם לטעות אפילו בשיעור של שעתיים. אמנם בדרך כלל קשה לטעות בין השעה החמישית לשעה השישית, שכן בשעה השישית השמש עומדת בשיא גובהה ובשעה החמישית כבר נטתה מעט ממנה, ואין אדם רגיל טועה בכך; אך לעיתים היום מעונן ואין אפשרות להבחין בכך, ולפיכך אמרו להקדים את הזמן בשעתיים.
ואולם בשעה החמישית אין חובה לשרוף, משום שהחמץ באותה שעה - אף שאסור באכילה - עדיין מותר בהנאה גם לדעת רבי יהודה. באותו זמן ניתן למוכרו לגוי וכיוצא בזה, ורק אכילתו נאסרה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בשני זמנים: זמן הפסקת אכילת החמץ וזמן שריפתו. לדעת רבי מאיר אוכלים כל השעה החמישית ושורפים בתחילת השישית, ולדעת רבי יהודה אוכלים עד סוף הרביעית, בחמישית תולים, ובתחילת השישית שורפים - הכול מתוך חשש לטעות בקביעת השעות, ומתוך ההבחנה בין איסור אכילה לאיסור הנאה.