פסחים, פרק א', משנה ב'. המשנה נכנסת לפרט אפשרי בבדיקת החמץ, ומלמדת כי לאחר שסיים האדם את בדיקתו אין עליו לחשוש עוד. ממה היה מקום לחשוש?
לשון המשנה:
"אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום" - אין חוששים שמא גררו חולדה או עכבר חמץ מבית אחר שטרם נבדק אל הבית שכבר נבדק, או ממקום שלא נבדק אל מקום שנבדק.
טעם הדבר - "אין לדבר סוף":
המשנה מנמקת: "דאם כן, מחצר לחצר ומעיר לעיר, אין לדבר סוף". אילו היה עלינו לחשוש לכך, לא היה החשש נעצר בגבולות הבית, אלא מתפשט והולך:
מבית לבית.
מחצר לחצר.
מעיר לעיר.
וכיוון שאין לחשש זה גבול - אין לדבר סוף, ולפיכך אין חוששין לו כלל.
לסיכום: משסיים האדם את בדיקתו, רשאי הוא להניח שהמקום נותר נקי מחמץ. רק אם ראה סימן המעורר חשש שאירע דבר, יש מקום לחוש; אך בהיעדר כל סימן, הבדיקה עומדת בתוקפה.