אהלות, פרק ו, משנה ד. משנתנו עוסקת באותם חלקי בניין העומדים על הגבול שבין שני חללים: הכותל המפריד בין בית לבית חברו, והשכבה החוצה בין הקומה התחתונה לקומה הבנויה מעליה. כל אחד מהם משמש שני חללים כאחד, והשאלה שלפנינו היא לאיזה מן השניים משתייך דבר הנמצא בתוך אותו מפריד. המשנה מציגה את מקריה בזוגות מקבילים: תחילה כשהטומאה עצמה נתונה בתוך המפריד, ואחר כך כשהטומאה נמצאת באחד משני החללים והכלים נתונים בתוך המפריד.
טומאה בתוך כותל שבין שני בתים
"כותל שבין שני בתים והטומאה בתוכו": כותל עומד בין שני בתים, ובעובי הכותל נמצאת טומאה. המשנה פוסקת: "בית הקרוב לטומאה, טמא", הבית שהטומאה קרובה יותר לצדו טמא, וכל מה שבתוכו נטמא. "והקרוב לטהרה, טהור", הבית שבצד השני, זה שהטומאה רחוקה ממנו, נשאר טהור. כלומר, טומאה הנתונה בתוך כותל משותף נחשבת כאילו היא מונחת בתוך אותו בית שהיא קרובה אליו.
ומה אם הטומאה נמצאת "מחצה למחצה", בדיוק באמצע עובי הכותל, כך שהמרחק לשני הצדדים שווה? הדין הוא "שניהם טמאים", שני הבתים נטמאים. הואיל והכותל משמש את שני הבתים במידה שווה, אין לייחס טומאה העומדת בנקודת האמצע שלו לצד זה יותר מלצד זה, ולפיכך רואים אותה כאילו היא נתונה בכל אחד מהם.
טומאה בבית וכלים בכותל
עתה המשנה הופכת את התמונה. "טומאה באחד מהן וכלים בכותל": הטומאה נמצאת באחד משני הבתים, והכלים מונחים בחלל שבתוך הכותל המפריד. אותו היגיון קובע את הדין. "מחציו ולכלפי טומאה, טמאים", כלים המונחים בצד הטומאה, מן האמצע והלאה, טמאים, שכן נחשבים הם כמונחים בתוך הבית שבו הטומאה. "ומחציו ולכלפי טהרה, טהורין", כלים המונחים מן האמצע והלאה כלפי הבית שאין בו טומאה, נשארים טהורים, מפני שנחשבים הם כמונחים באותו חלל טהור.
"מחצה למחצה, הרי הן טמאים": כלים העומדים בדיוק בנקודת האמצע, שאינם קרובים לבית זה יותר מלבית זה, טמאים. מאחר שהם עומדים באמצע ממש, רואים אותם כאילו הם מונחים בשני הבתים כאחד, וכיוון שבאחד מהם יש טומאה, הכלים נטמאים.
המעזיבה שבין הבית לעלייה
מכאן פונה המשנה לשאלה חדשה: "מעזיבה שבין הבית לעלייה". הברטנורא מבאר שהמעזיבה היא התקרה, הכיסוי המפריד בין הקומה התחתונה לקומה שמעליה. כפי שנראה במשנה הבאה, כיסוי זה עשוי קורות ושכבת טיט טוחה עליהן. ציירו לעצמכם את הבנייה: תחילה בונים את כותלי הבית התחתון, מניחים על גביהם קורות לרוחב, וטחים על הקורות טיט. השכבה שנוצרה היא המעזיבה, והיא משמשת בעת ובעונה אחת תקרה לבית שמתחת ורצפה לעלייה שמעל, שאף בה גרים אנשים.
"טומאה בתוכה": יש טומאה בתוך עובי המעזיבה עצמה. "מחציה ולמטן, הבית טמא והעלייה טהורה": אם הטומאה נמצאת במחצית התחתונה, מן האמצע ולמטה, הבית שלמטה טמא והעלייה טהורה. "מחציה ולמעלה, העלייה טמאה והבית טהור": אם הטומאה נמצאת במחצית העליונה, העלייה טמאה והבית שמתחתיה טהור. למעשה, יש למדוד את עובי המעזיבה ולקבוע אם הטומאה נתונה בחלקה התחתון או בחלקה העליון.
"מחצה למחצה, שניהן טמאים": טומאה המונחת בדיוק במרכז השכבה מטמאת גם את הבית שלמטה וגם את העלייה, שכן בנקודה זו רואים אותה כאילו היא נמצאת בשתי הקומות יחד.
טומאה באחת הקומות וכלים במעזיבה
שוב מהפכת המשנה את המקרה: "טומאה באחד מהן וכלים במעזיבה". הטומאה נמצאת באחת משתי הקומות, בתחתונה או בעליונה, והכלים מונחים בתוך המעזיבה. "מחציה ולכלפי טומאה, טמאים": כל כלי שבחלק השכבה הפונה אל הטומאה נטמא. אם הטומאה למטה, הכוונה לחלק התחתון; אם היא למעלה, לחלק העליון. "מחציה ולכלפי טהרה, טהורין": כלים שבחלק הפונה אל הקומה שאין בה טומאה נשארים טהורים, שכן נחשבים הם כמונחים באותו חלל טהור.
"מחצה למחצה, הרי הן טמאים": כלים המונחים בדיוק באמצע המעזיבה, במרחק שווה מפניה העליונים ומפניה התחתונים, טמאים. הואיל ושכבה זו משמשת בשווה תקרה לבית שמתחת ורצפה לקומה שמעל, דבר העומד במרכזה ממש נחשב כמונח בשתי הקומות, ובאחת מהן יש טומאה.
שיטת רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: כולו המעזיבה לעליונה". לדעת רבי יהודה, שכבה זו בכל עומקה, אותה שכבה עצמה המקרה את הבית שלמטה ומשמשת רצפה לעלייה, מתייחסת לעלייה לבדה. אף טומאה הנמצאת בחלקה התחתון של השכבה, סמוך ממש לתקרת החדר שמתחת, נחשבת כטומאה שבעלייה: הקומה העליונה נטמאת והבית שמתחת נשאר טהור.
כלל זה של רבי יהודה משפיע על שני דיני המעזיבה. כשהטומאה נתונה בתוך השכבה, העלייה לבדה נטמאת. ובמקרה ההפוך, שהטומאה נמצאת באחת הקומות והכלים במעזיבה: טומאה בעלייה מטמאת כל כלי שבמעזיבה, אף כלי המונח בתחתיתה ממש, שהרי כל השכבה כולה חלק מן הקומה העליונה. ואם הטומאה למטה, אין אף כלי שבמעזיבה נטמא, אף לא כלי שבנקודה הנמוכה שבה, לפי שלדעת רבי יהודה אין שכבה זו חלק מן הבית שמתחת.