אהלות, פרק ו', משנה ג'. משנתנו עוסקת בכותל העומד בין חללו של בית לבין האוויר שבחוץ, ושואלת מה הדין כשנמצאת טומאה מונחת בתוך עוביו של הכותל עצמו. האם רואים את הטומאה כאילו היא בתוך הבית, או כאילו היא מחוצה לו? התשובה תלויה באיזה חצי מעוביו של הכותל מונחת הטומאה, והתוצאות נמשכות בבת אחת לשני כיוונים הפוכים.
פותחת המשנה: "כותל המשמש את הבית". לשון משמש היינו משרת, כמו שמש של בית כנסת המטפל בצרכי המקום. כותל המשמש את הבית הוא כותל שנבנה בכוונה תחילה להיות כותל, שהוקם כדי שתנוח עליו תקרה וכדי שיקיף דירה.
המשנה מדייקת בכך משום שיש אפשרות אחרת לגמרי, המופיעה להלן במשנה ו' בניסוח הפוך: "בית המשמש את הכותל", כלומר בית המשמש את הכותל. מדובר שם בכותל שמעולם לא בנה אותו אדם ככותל. אדם חצב לו חלל בסלע מצד אחד, ואחר חצב חלל מן הצד השני, ומאליה, בלי שהתכוון לכך איש, נשארה מחיצה של אבן עומדת באמצע בין שני החללים. חפור שתי מערות זו מול זו, ויצא לך כותל שלא בכוונה. דינו של כותל כזה נידון במקומו. משנתנו כאן מדברת במקרה הרגיל: כותל אמיתי, שנבנה ככותל כדי לשמש את הבית.
דנים את הכותל לחצאין
בכותל כזה פוסקת המשנה: "נידון מחצה למחצה". חולקים את עוביו של הכותל לשני חצאים, חצי אחד לצד זה וחצי אחד לצד זה. ושואלת המשנה "כיצד?", תן לנו מקרה מוחשי, ופורטת את הדברים.
"כותל שהוא לאוויר": הכותל שבו מדובר גובל באוויר פנוי. אין כאן שתי דירות משני צדדיו, אלא פניו האחד פונה לתוך הבית ופניו שכנגד פתוחים למקום שאין עליו גג, בין חצר, בין גינה, בין מבוי צר ובין רשות הרבים. "והטומאה בתוכו": בתוך הבנייה יש חלל או סדק, והטומאה מונחת שם. כל הדין תלוי עתה במקומו של אותו חלל בעובי הכותל: האם הוא קרוב יותר לדירה או קרוב יותר לאוויר שבחוץ?
טומאה בחצי הפנימי
"מחצייו ולפנים": אם הטומאה מונחת מאמצע הכותל ולצד פנים. נניח שהכותל עביו שני טפחים; אם הטומאה נמצאת בתוך הטפח הפונה לפנים, רואים אותה כאילו היא פשוט בתוך הבית. לפיכך "הבית טמא", כל אשר בבית נטמא.
ומה בדבר העומד למעלה על הגג? "והעומד מלמעלה טהור". הוא נשאר בטהרתו. הטומאה כלואה תחת אוהל, והאוהל מעכב את הטומאה בחלל שתחתיו, ולכן העומד מעליו אינו בהישג ידה. הברטנורא מדגיש שכך הדין אפילו כנגד הטומאה, כשהאיש מכוון בדיוק מעליה. הורד קו אנך מדומה מרגליו שעל הגג, והוא נופל על הטומאה ממש, ואף על פי כן אין הוא נטמא: כיוון שהטומאה נחשבת כמונחת בתוך הבית, והבית משמש אוהל, כל שהוא למעלה מן האוהל אינו מיטמא.
טומאה בחצי החיצון
"מחצייו ולחוץ": אם הטומאה מונחת מאמצע הכותל ולצד חוץ, בחצי הגובל באוויר, פוסקת המשנה "הבית טהור". שום דבר שבדירה אינו נטמא, שהרי אין הטומאה נחשבת כמונחת בתוכה. אבל הצד השני מתהפך: "והעומד מלמעלה טמא". העומד מעליה נטמא.
אי אפשר לאחוז בשני הצדדים כאחד, וזהו עיקרה של המשנה. יש באוהל מעלה וחיסרון גם יחד. המעלה, שכל שהוא חוץ לאוהל ניצל מן הטומאה שבתוכו. החיסרון, שבתוך האוהל, בכל מקום שיהיה שם אדם או כלי, הוא נטמא. לפיכך אם הטומאה בחצי הפנימי, הרי היא בתוך האוהל: החומרה שכל הבית טמא, והקולא שהעומד על הגג טהור, ואפילו כנגד הטומאה ממש. אבל אם הטומאה בחצי החיצון, אין היא בתוך אוהל כלל: הבית טהור, אלא שאין אוהל מעל הטומאה לעכבה. היא בוקעת ועולה למעלה, והעומד מעליה נטמא. זו הנקראת טומאה רצוצה, טומאה דחוסה הבוקעת ועולה למעלה.
מחצה למחצה בדיוק
ומה אם הטומאה מונחת בדיוק מחצה למחצה, ממש על קו החלוקה? הכותל עביו שני טפחים, ומדדנו ומצאנו את הטומאה בדיוק בסוף הטפח הראשון. כאן פוסקת המשנה שהבית טמא: כל אשר בבית נטמא.
אבל בדינו של העומד מלמעלה נחלקו. "רבי מאיר מטמא": לדעת רבי מאיר הוא טמא. כשהטומאה מונחת על קו החלוקה בשווה, מטיל רבי מאיר את החומרה לשני הצדדים בבת אחת. הוא רואה את הטומאה כאילו היא תחת האוהל, ולכן כל שבדירה טמא; ובאותה שעה רואה אותה כאילו אין אוהל עליה, ולכן היא בוקעת ועולה למעלה ומטמאה את העומד מעליה.
"וחכמים מטהרין". חכמים חולקים. אף כשהטומאה מונחת מחצה למחצה בדיוק, הם רואים אותה כמונחת בתוך הבית; וכיוון שהיא בתוך הבית, הבית משמש אוהל, והאוהל חוצץ בפני העומד מלמעלה. התפארת ישראל מעיר שאף כאן הדין כן אפילו כשהוא עומד ממש כנגד הטומאה.
שיטת רבי יהודה
"רבי יהודה אומר: כל הכותל לבית". לדעת רבי יהודה כל עוביו של הכותל נטפל לדירה. אפילו טומאה הדחוקה בשפתו החיצונה ממש, סמוך לרשות הרבים, נחשבת כמונחת בתוך הבית. וממילא הדין פשוט: הבית נטמא, והעומד למעלה, על הכותל עצמו, נשאר טהור.
סיכום
לפנינו כותל שנבנה לשמש את הבית. מצדו האחד חללו של הבית, ומצדו השני גינה, מבוי או רשות הרבים. בתוך עוביו של הכותל יש סדק או חלל, וטומאה מונחת בתוכו.
- טומאה בחצי הפנימי: הבית טמא והעומד מלמעלה טהור.
- טומאה בחצי החיצון: הבית טהור והעומד מלמעלה טמא.
- טומאה מחצה למחצה בדיוק: הבית טמא; ובעומד מלמעלה נחלקו, רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין.
- רבי יהודה סובר שכל עוביו של הכותל נטפל לבית, ולכן אפילו טומאה המונחת לצד רשות הרבים מטמאה את הבית, והעומד מלמעלה נשאר טהור.