אהלות, פרק ו, משנה ה. המשניות שבחלק זה של הפרק עוסקות בטומאה שאינה מונחת לא בחדר שלמטה ולא בעלייה שלמעלה, אלא נחבאת בתוך עוביו של המבנה המפריד ביניהם: בית שבקרקע ועלייה בנויה על גביו. משנתנו נוטלת לעצמה את הטומאה המונחת בתחתיתו הגמורה של אותו מפריד, בחלל שבין הקורות העומדות על ראשי כותלי הבית, והיא קובעת אימתי יש לטומאה זו דין של קבר סתום, אימתי היא בוקעת ועולה בלבד, ואימתי החדר שמתחתיה טמא בכל אופן.
לשון המשנה
לשון המשנה: "טומאה בין הקורות", טומאה המונחת בין הקורות; "ותחתיה כקליפת השום", ומתחתיה טיח דק שאין בעוביו יותר מקליפת השום. "אם יש שם פותח טפח", אם יש באותו מקום חלל פתוח של טפח, "הכל טמא", הכל מקבל טומאה. "ואם אין שם פותח טפח", אבל אם אין שם פותח טפח, "רואין את הטומאה", מסתכלים על הטומאה, "כאילו הוא אטום", כאילו היא סתומה. "היתה נראית בתוך הבית", ואם הטומאה נראית מתוך החדר שלמטה, "בין כך ובין כך הבית טמא", הבית טמא בשני האופנים. ומעתה נעבור על הדברים אחד אחד.
כיצד נבנתה תקרה
כדי לעמוד על משנה זו יש לצייר לעצמנו את דרך בנייתה של קומה שנייה. החדר שבקרקע היה מוקף בכתליו, כותלי הבית. כשרצה אדם להוסיף עלייה על גביו, היה מעמיד שורה של קורות קצרות זקופות על ראשי אותם כתלים, סביב לכל ההיקף. אותן זקופות הן ה"קורות" שבמשנתנו. על ראשי הזקופות היה מניח קורות ארוכות שעוברות מצד לצד, ואותן קורות רוחב הן שהיוו את רצפתה ממש של הקומה העליונה. על גבי קורות הרוחב היה טח שכבת טיח, ואותו משטח טיח, המעזיבה, היה הרצפה שבני העלייה מהלכים עליה. ומתחת לכל המערכת הזאת, מתחת לזקופות ולפעמים עולה מקצת לתוך הרווחים שביניהן, היתה שכבת טיח שנייה, ושכבה תחתונה זו היתה דקה עד מאוד. שכבה דקה זו שימשה תקרה לחדר שלמטה.
דמיין לעצמך שאתה עומד בעלייה וקודח חור כלפי מטה. תחילה עובר המקדח בטיח שברצפת העלייה. אחר כך הוא עובר בקורות הרוחב הפרוסות מצד לצד. לאחר מכן הוא פורץ לחלל פנוי, אותו חלל שבו עומדות הקורות הזקופות הקצרות. ולבסוף הוא פוגע בטיח הדק שהוא תקרת הבית שלמטה. ואילו שרברב העובד מן הכיוון ההפוך, וקודח מלמטה למעלה מן הקומה שבקרקע כדי להעביר צינור, פוגש באותן שכבות עצמן בסדר הפוך: הטיח הדק שבתקרה, אחר כך החלל עם הקורות הזקופות, אחר כך קורות הרוחב, ואחר כך הטיח שברצפת העלייה.
באיזה חלל אנו מדברים?
המשנה שלפני שלנו עסקה בטומאה שבמעזיבה, כלומר בטומאה שבין קורות הרוחב הפרוסות על החדר או בטיח הטוח על גביהן. כאן אנו יורדים קומה אחת, אל החלל שמתחת לאותן קורות רוחב, אל השטח שבו עומדות הזקופות הקצרות הנשענות על ראשי כותלי הבית, החלל שהטיח הדק חוסם אותו מלמטה.
הברטנורא מלמד שמשנה זו נאמרה כדעת רבי יהודה. רבי יהודה סובר שכל המעזיבה מתייחסת לעלייה שלמעלה, ורק מפני שיטתו יש במקרה שלנו חידוש כלל, כמו שנבאר בסוף.
המקרה הראשון: פותח טפח
"אם יש שם פותח טפח, הכל טמא." ההלכה תלויה עתה במידת המקום שבו מונחת הטומאה. אם יש באותו כיס טפח מעוקב, טפח באורך, טפח ברוחב וטפח בגובה, הוא מקבל דין של קבר סתום. קבר סתום טמא הוא מצד עצמו, ומטמא לשני הכיוונים, למטה לא פחות מלמעלה. והתוצאה היא שהבית שמתחתיו טמא, וגם העלייה שעל גביו טמאה.
ויש להקשות. במשנה הקודמת, שעסקה בטומאה שבמעזיבה למעלה מזו, לא נאמר דבר על פותח טפח. ולמה לא? באמת אותה מידה עצמה נדרשת גם שם, ולא הוזכרה מפני שכמעט אינה מצויה: בקורות הרוחב עצמן, או בטיח שעל גביהן, אין דרכו של אדם למצוא חלל של טפח בכל אחת ממידותיו. אבל באזור שמשנתנו מתארת, שהוא מתחת למעזיבה ומעל לתקרה הדקה, מקום שהזקופות עומדות בו ורווחים ביניהן, חלל בשיעור כזה הוא דבר רגיל לגמרי, ולפיכך פירשה המשנה את התנאי במפורש.
המקרה השני: פחות מטפח
"ואם אין שם פותח טפח", כאשר במקום שבו מונחת הטומאה אין טפח בכל אחת משלוש מידותיו, אין הוא מקבל דין קבר. מעמדו הוא טומאה רצוצה, טומאה דחוקה שאין לה לאן להתפשט. טומאה כזו בוקעת ועולה בקו ישר: היא חודרת את קורות הרוחב ואת הטיח המונח עליהן ומטמאה את העלייה, אבל אינה יורדת, ולכן החדר שמתחתיה נשאר טהור. וכשהמשנה מורה שרואין את הטומאה "כאילו הוא אטום", כאילו היא סתומה, זו כוונתה בדיוק: סתומה מלמטה, ולמעלה ממנה הדרך פתוחה.
המקרה השלישי: הטומאה נראית מן הבית
"היתה נראית בתוך הבית, בין כך ובין כך הבית טמא." כאן מדברת המשנה במקרה שאין שם טיח דק בתקרה, ולפיכך אדם העומד בחדר שלמטה יכול להביט למעלה בין הזקופות ולראות את הטומאה עצמה. הואיל ואין כיסוי המפריד בין הטומאה לבית, אין שיעור הטפח נוגע יותר לענין. בין שיש באותו כיס טפח מרובע ובין שאין בו, הבית שלמטה טמא. התוספות יום טוב מעיר שבמצב זה העלייה שלמעלה נשארת טהורה.
למה זה חידוש רק לרבי יהודה
אמרנו בתחילה, בשם הברטנורא, שמשנתנו הולכת אחר שיטת רבי יהודה. ונראה מה תהיה ההלכה לדעת החכמים. החכמים סוברים, כמו שלמדנו במשנה הקודמת, שטומאה הנמצאת בחלק התחתון של קורות הרוחב ובטיח שעל גביהן מתייחסת מאליה לבית שלמטה. ואם כך הדין כשהטומאה מונחת גבוה יחסית, קל וחומר כשהיא מונחת נמוך מזה, בחלל שבין הקורות הזקופות, שהיא מתייחסת לבית שלמטה, ואין כאן שום חידוש ללמד.
אבל רבי יהודה סובר שכל הנמצא בתוך קורות הרוחב ובטיח שלהן, ואפילו בחלקן התחתון, נגרר אחר הקומה שלמעלה. ולפי שיטתו נולדת שאלה אמיתית: כיצד דנים בטומאה המונחת מתחת לכל אלה, ברווח שבין הקורות הקצרות העומדות על ראשי כותלי הבית? על כך משיבה משנתנו. אם יש טיח החוסם את החלל מלמטה, ואפילו טיח רעוע כקליפת השום, ויש בחלל טפח בכל מידותיו, המקום הוא קבר, וגם מה שתחתיו וגם מה שעל גביו טמאים. ואם אין שם פותח טפח, אינו קבר, והטומאה בוקעת ועולה כלפי מעלה, ומטמאה את העלייה ומשאירה את החדר שלמטה בטהרתו. וכל זה אינו אלא כל זמן שהטומאה מכוסה מן החדר שלמטה. אבל אם חסר אותו טיח דק שמתחת לזקופות, והטומאה נראית מבפנים, אז בלא הבדל במידה הבית שבקרקע טמא.