לפנינו משנה י' בפרק ג' במסכת נדרים, העוסקת באדם הנודר שלא ליהנות ממי ששומר שבת. השאלה המרכזית בה עוסקת המשנה היא, מי נכלל בנדר זה: האם רק יהודים גמורים, או גם הכותים.
לשון המשנה:
"הנודר משובתי שבת - אסור בישראל ואסור בכותים; מאוכלי שום - אסור בישראל ואסור בכותים; מעולי ירושלים - אסור בישראל ומותר בכותים".
רקע: מיהם הכותים?
הכותים היו קבוצות של אנשים שהביא מלך אשור כדי להחליף את עשרת השבטים. בגמרא קיימת מחלוקת האם גיורם ליהדות היה תקף אם לאו. בשלב מסוים, בזמן הגמרא, נמצא כי הם עובדי עבודה זרה, ולפיכך החשיבו אותם כגויים גמורים; אולם בזמן המשנה ישנן דעות המחשיבות אותם ליהודים תקפים.
לשון הנדר היא הקובעת:
השאלה אם התכוון הנודר לכלול בנדרו גם את הכותים תלויה בסוג האמירה שנקט בה. שלוש הלשונות שבמשנה מלמדות זאת:
"משובתי שבת" - אף הכותים היו שומרים שבת. הם קיימו את כל הדברים המפורשים בתורה שבכתב, ובעייתם הייתה עם התורה שבעל פה בלבד. לפיכך, האומר שהוא נודר ממי ששומר שבת - כולל בנדרו גם את הכותים.
"מאוכלי שום" - זו תקנת עזרא, לאכול שום בליל שבת, המסייעת לפוריותו של האדם. ומכיוון שליל שבת היה הזמן שבו נהגו בדרך כלל לקיים יחסי אישות, היה בכך משום סיוע לפריון. כנראה שמרו הכותים אף על תקנה זו, אף שהיא מדרבנן, ולכן קובעת המשנה: "אסור בישראל ואסור בכותים".
"מעולי ירושלים" - כאן הדין שונה: "אסור בישראל ומותר בכותים". הנודר אסור בישראל, שהם העולים לירושלים לרגל בימים הטובים, אך מותר בכותים, שכן הם לא נטלו חלק בעלייה לירושלים. הכותים החזיקו בעבודתם בהר גריזים ולא באו אל בית המקדש, ולפיכך אינם נכללים בנדר זה.
לסיכום: המשנה מלמדת כי היקפו של הנדר נקבע על פי לשונו. בנדר מ"שובתי שבת" ומ"אוכלי שום" נכללים גם הכותים, משום ששמרו על מנהגים אלו; ואילו בנדר מ"עולי ירושלים" הם אינם נכללים, שהרי לא עלו לירושלים אלא עבדו בהר גריזים.