נדרים, פרק ו', משנה ט'. המשנה עוסקת בנודר מסוגי מאכל ומשקה שונים, ומלמדת כלל יסודי בדיני נדרים: דבר שיש לו "שם לוואי" - כלומר שם נלווה, שכדי לתארו יש להוסיף לו כינוי נוסף - אינו נכלל בכוונת הנודר. אין אומרים עליו "יין" סתם, שכן יין סתם הוא יין ענבים, אלא "יין תפוחים". עצם הצורך להוסיף שם נלווה מוכיחה שאין הדבר נכלל במה שהתכוון הנודר, ולפיכך הוא מותר בו.
דוגמאות המשנה:
"הנודר מן היין" - מותר ביין תפוחים, שכן היין הסתמי הוא יין ענבים.
"הנודר מן השמן" - מותר בשמן שומשומין, שכן שמן סתם פירושו שמן זית.
"הנודר מן הדבש" - מותר בדבש תמרים, שכן הדבש שאליו מכוונים בסתמא הוא דבש דבורים.
"הנודר מן החומץ" - מותר בחומץ הנעשה מן הענבים המאוחרים, לעומת החומץ הרגיל הנעשה מן היין.
"הנודר מן הכרישין" - מותר בקפלוטות. היתר זה אינו מטעם שם לוואי, שכן הקפלוטות הן מין שונה מן הכרישין הרגילים, ולפיכך אינן נכללות כלל בגדר הנדר.
"הנודר מן הירק" - מותר בירקות שדה, לעומת ירקות גינה.
תלות במקום:
ראוי לציין כי דין שמן השומשומין תלוי במנהג המקום. הגמרא מבארת שהלכה זו נאמרה בארץ ישראל בלבד, שבה שמן השומשומין אינו המצוי ואילו שמן הזית הוא המצוי. אולם בבבל, שבה השתמשו בעיקר בשמן שומשומין, האומר "שמן" נאסר בשמן שומשומין ומותר בשמן זית. הכול, אפוא, לפי הרגילות שבאותו מקום.
לסיכום: כל ההיתרים שבמשנה מושתתים על טעם אחד - "מפני שהוא שם לוואי". משנדרש להוסיף שם נלווה לדבר, ולומר "ירקות שדה", "יין תפוחים" או "שמן שומשומין", מוכח שאין הוא בכלל דבריו של הנודר באומרו "ירק", "יין" או "שמן" סתם, ולפיכך מותר בו.