לפנינו משנה ח' בפרק ו' של מסכת נדרים, העוסקת בשאלה אם הנודר מפרי מסוים נאסר אף בתוצרי הלוואי הנעשים ממנו.
לשון המשנה:
"הנודר מן התמרים - מותר בדבש תמרים" - מי שנדר שלא לאכול תמרים, מותר לו בדבש התמרים, שהוא תוצר לוואי בלבד.
"מן הסיתוונות - מותר בחומץ סיתוונות" - סיתוונות הן ענבים מאוחרים של סוף הסתיו והחורף, שאינם ראויים כל כך לאכילה. הנודר מהן מותר בחומץ הנעשה מהן, כדין התמרים: הנדר חל על הפריט עצמו בלבד ולא על תוצרי הלוואי שלו.
דעת רבי יהודה בן בתירא:
רבי יהודה בן בתירא חולק וקובע: "כל ששם תולדתו קרויה עליו ונודר הימנו - אסור אף בתולדותיו" - כל דבר ששמו של הדבר שהולידו, כלומר הדבר שממנו בא, קרוי עליו, כגון דבש התמרים וחומץ הסיתוונות, וכאשר נדר האדם מן הפריט עצמו (מן התמרים או מן הסיתוונות) - נאסר אף בתוצר הלוואי, שכן תוצר הלוואי נושא עמו את שמו של הפריט המקורי.
"והחכמים מתירין" - על מה מוסבים דבריהם?
הגמרא מבררת על מה נסובה קביעה זו, ומסיקה כי דברי החכמים מוסבים על הנודר מן הסיתוונות, אותם ענבים מאוחרים, שלדעת התנא קמא הוא אסור בענבים עצמם ומותר בחומץ הנעשה מהם.
החכמים חולקים על כך וסוברים להפך: הסיתוונות עצמן מותרות, מאחר שאינן ראויות ממש לאכילה, ואילו החומץ אסור - משום שכוונת הנודר נתונה דווקא לתוצר הלוואי, שהוא הראוי יותר לאכילה מבין השניים: הפרי המקורי אינו ראוי כל כך לאכילה, ואילו חומץ הסיתוונות ראוי יותר. נמצא ש"מתירין" שאמרו חכמים מכוון לסיתוונות עצמן, בעוד חומץ הסיתוונות אסור למעשה.
ואולם בנודר מן התמרים מודים אף החכמים שהתמרים אסורים ודבש התמרים מותר, שהרי התמרים עצמם ראויים לאכילה. בנקודה זו מסכימים החכמים עם התנא קמא.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בדין הנודר מפרי לעניין תוצרי הלוואי: לדעת התנא קמא הנדר חל על הפריט עצמו בלבד, ולפיכך הנודר מן התמרים מותר בדבש התמרים והנודר מן הסיתוונות מותר בחומץ הסיתוונות; רבי יהודה בן בתירא אוסר אף את התולדות, שכן שם המקור קרוי עליהן; והחכמים - כפי שביארה הגמרא - מתירים את הסיתוונות עצמן שאינן ראויות לאכילה ואוסרים את החומץ, מפני שאליו נתונה כוונת הנודר, ואילו בתמרים הם מודים לתנא קמא.