נדרים, פרק ו', משנה י'. המשנה ממשיכה לעסוק בגדרי לשונות הנדרים, ובשאלה מתי נדר על מאכל אחד כולל בתוכו אף מאכל נוסף. הכלל העולה ממנה: שם כללי כולל בתוכו את הפרטים שתחתיו, ואילו שם פרטי אינו כולל את הכלל.
כרוב ואספרגוס:
הנודר שלא יאכל כרוב - אסור אף באספרגוס, שהוא צורה של כרוב. אך הנודר מן האספרגוס, שהוא מין מסוים ומוגדר ולא שם כללי כ"כרוב" - מותר בכרוב. וטעם הדבר: השם "כרוב" כולל בתוכו את האספרגוס, ואילו השם "אספרגוס" אינו כולל את הכרוב.
גריסין ומקפה:
הנודר "מן הגריסין", שלא יאכל פולים כתושים - אסור אף במקפה, מין דייסה העשויה מפולים כתושים; מאחר שנאסרו עליו הגריסין, נאסרת עליו אף המקפה העשויה מהם. "ורבי יוסי מתיר" - לדעתו המקפה מותרת, שכן שמה "מקפה של גריסין" ואין היא נקראת "גריסין" סתם; משנוספה לשמה תוספת, אין היא נכללת בנדר.
ואילו הנודר "מן המקפה", המפרש שנדרו נסב על הדייסה - מותר בגריסין שאינם בצורת מקפה, שהרי אין זו צורת מקפה. בזה הכול מודים.
מקפה ושום:
הנודר מן המקפה - אסור אף בשום, שכן היו נותנים אותו לתוך המקפה כמרכיב עיקרי. "ורבי יוסי מתיר" - הנדר נסב על המקפה ולא על השום, אף שהשום ממלא בה תפקיד חיוני. אולם הנודר מן השום - מותר במקפה לדברי הכול, שכן אף שהמקפה עשויה משום, משפירש שלא יאכל שום אין המקפה נכללת בנדרו.
עדשים ואשישים:
הנודר מן העדשים - אסור באשישים, שהם חלק הפסולת של העדשים, ומכל מקום נכללים הם במונח "עדשים". "ורבי יוסי מתיר" - לדעתו אין האשישים נכללים בשם "עדשים". ואילו הנודר מן האשישים בלבד, שהם רק חלק הפסולת של העדשה - מותר בעדשים לדברי הכול, שאין אלו נכללים בנדרו.
כפל הלשון - יחיד ורבים:
"חיטה חיטים שאיני טועם" - הנוקט את שתי הלשונות יחד, לשון יחיד ולשון רבים, אסור בהן "בין קמח בין פת": בין שהן בצורת קמח ובין שהן בצורת לחם.
"גריס גריסין שאיני טועם" - "גריס" הוא פול בודד שנטחן, ו"גריסין" הם פולים טחונים בכללם. הנוקט את שתי הלשונות אסר את שניהם על עצמו, שכפל הלשון מרחיב את היקף הנדר, ולפיכך אסור בהן "בין חיים בין מבושלים".
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: "קונם גריס או חיטה שאיני טועם - מותר לכוס חיים". הנודר בלשון יחיד בלבד, "גריס" או "חיטה", רשאי ללעוס אותם כשהם חיים. אף שהיה מקום לפרש שהמונח עצמו מכוון אל הגרעין עצמו או אל הפול עצמו, מבין רבי יהודה שאין זו כוונת הנודר, אלא כוונתו למוצר הנעשה מן החיטה או מן הגריס, ולא לגרעין הבודד או לפול הבודד כשהם לעצמם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי השם הכללי אוסר אף את הפרט שתחתיו, ואילו השם הפרטי אינו אוסר את הכלל - בכרוב ואספרגוס, בגריסין ומקפה, במקפה ושום, ובעדשים ואשישים. רבי יוסי מיקל בשלושת המקרים הללו, מפני שלמאכל הנוסף שם משלו. עוד למדנו שכפל הלשון ביחיד וברבים מרחיב את הנדר לכל צורותיו, ואילו לדעת רבי יהודה הנוקט לשון יחיד בלבד לא אסר על עצמו אלא את המוצר, ומותר לו לכוס את הגרעינים חיים.