נדרים, פרק תשיעי, משנה תשיעית. במשנה זו מלמדים אותנו החכמים סוג נוסף של פתח שבאמצעותו ניתן להתיר נדר: כבודו של האדם עצמו וכבוד בניו.
"פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו" - רשאי האדם להיתלות כפתח לנדרו בכבוד עצמו או בכבוד בניו.
המקרה שבו עוסקת המשנה:
אדם נדר נדר שעל פיו מוטל עליו לגרש את אשתו. לאחר שנדר, פונים אליו ואומרים לו: "אילו היית יודע שלמחר אומרין עליך..." - אילו היית יודע מה ייאמר עליך ועל בני ביתך למחרת הגירושין, האם היית נודר? ומפרטים לפניו שני צדדים:
"כך היא ווסתו של פלוני, מגרש את נשיו" - זהו טבעו והנהגתו של פלוני: מגרש הוא את נשותיו. הרי כאן פגיעה בכבודו של הנודר עצמו.
"ועל בנותיך יהו אומרין: בנות גרושות הן" - על בנותיו יאמרו שהן בנות גרושה, וישאלו: "מה ראתה אמן של אלו להתגרש?" - מה אירע שם, מה מצאו באמן של הבנות הללו שנתגרשה. שמועות שליליות מעין אלו נלוות לגירושין ופוגעות בכבוד הבנים והבנות.
מסקנת המשנה:
כאשר שומע הנודר מה עתיד להיאמר עליו ועל בנותיו בעקבות גירוש אשתו, ואומר: "אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר" - "הרי זה מותר". זהו פתח תקף, ונדרו מותר.
ואין אנו חוששים שמא אין הוא דובר אמת - שמא בוש הוא להודות כי היה מגרשה בכל מקרה, או שכבר מלכתחילה היה מודע לחשש הפגיעה בכבודו ובכבוד ילדיו. משהוא אומר לפנינו שלא היה נודר, מאמינים אנו לו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכבוד עצמו וכבוד בניו של הנודר משמשים פתח להתרת נדר. במקרה של נדר המחייב גירושין, מעמידים לפניו את הפגיעה בכבודו ("כך היא ווסתו של פלוני, מגרש את נשיו") ואת הפגיעה בכבוד בנותיו ("בנות גרושות הן"); ומשהוא משיב שאילו ידע לא היה נודר - הנדר מותר, ואין חוששים שאינו דובר אמת.