נדרים, פרק ט', משנה ח'. המשנה עוסקת בנודר שנתן טעם לנדרו, ולאחר מכן נתברר לו שאין הטעם נכון בכל המקרים.
הנודר מן היין:
אדם האומר "קונם יין שאיני טועם" - נודר שלא יטעם יין, ומנמק את נדרו: "שהיין רע למעיים".
אמרו לו: "והלא המיושן יפה למעיים". 'מיושן', כפי שמבארת הגמרא בבבא בתרא, הוא יין בן שלוש שנים ('ישן' הוא יין משנה שעברה), ויין זה יפה למעיים ומועיל לקיבה. פוסקת המשנה: "הותר במיושן" - הותר לו היין המיושן. ולא עוד, אלא "ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין".
אימתי הותר בכל היין?
היתר גורף זה נאמר רק כאשר תגובתו למידע החדש היא באחת משתי הדרכים:
"אילו ידעתי כן, לא הייתי נודר נדר זה כלל".
"אילו ידעתי כן, הייתי אומר שהיין הישן מותר, ורק היין החדש אסור עליי".
אך אם אמר: אילו הייתי יודע שהיין המיושן יפה למעיים, הייתי אומר שכל היין אסור עליי חוץ ממנו - לא הותר לו אלא היין המיושן בלבד, וכל שאר היינות נותרים באיסורם.
הנודר מן הבצל:
דוגמה נוספת: האומר "קונם בצל שאיני טועם", ומנמק: "שהבצל רע ללב". אמרו לו: "והלא הכופרי יפה ללב" - יש מין בצל הבא מן הכפרים, והוא יפה ללב ומועיל לו. ומכאן: "הותר בכופרי", "ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים".
אף כאן, אין ההיתר מתפשט לכל הבצלים אלא בתנאי שאמר, משנודע לו הדבר, שלא היה נודר כלל, או שהיה אומר שהכופרי מותר ורק שאינו כופרי אסור.
מעשה שהיה:
המשנה מסיימת ב"מעשה שהיה" בבצלים, וגיבורו רבי מאיר: אדם אסר על עצמו בנדר את הבצלים מן הטעם שהם רעים ללב, ומשנתברר לו שהכופרי יפה ללב - "התיר לו רבי מאיר בכל הבצלים", שיאכל כל מין בצל.
טעם הדבר: רבי מאיר הולך בשיטת רבי עקיבא, שכבר למדנו במשנה שלפני כן, הסובר שנדר שהותר מקצתו - הותר כולו.