נדרים, פרק ט', משנה י'. משנה זו פותחת בסדרה של מקרים שבהם הנדר היה טעות מעיקרו, ומשום כך אין הוא נזקק אפילו להיתר.
לשון המשנה:
"קונם שאיני נושא את פלונית כעורה, ונמצאת נאה; שחורה, ונמצאת לבנה; קצרה, ונמצאת ארוכה - מותר בה". אדם נודר שלא לשאת אישה פלונית, ומנמק זאת בתכונה שראה בה:
"כעורה, ונמצאת נאה" - נדר מפני שסבר שהיא מכוערת, והתברר שאין היא מכוערת כלל אלא נאה.
"שחורה, ונמצאת לבנה" - סבר שהיא שחורה, והתברר שהיא לבנה.
"קצרה, ונמצאת ארוכה" - סבר שהיא נמוכת קומה, והתברר שהיא גבוהה.
בכל המקרים הללו מותר בה. המשנה מדגישה את הטעם: "לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה, שחורה ונעשית לבנה, קצרה ונעשית ארוכה, אלא שהנדר טעות" - אין ההיתר נובע מכך שחל בה שינוי, שהייתה מכוערת ונעשתה נאה, כהה ונעשתה בהירה, נמוכה ונעשתה גבוהה; אלא מפני שהנדר היה טעות מלכתחילה. ומכיוון שזו הייתה טעות, אין צורך אפילו בהתרת נדרים.
ההשלמה שבגמרא - דעת רבי ישמעאל:
בנקודה זו חסר קטע בלשון המשנה, והגמרא מציינת שהמשנה חסרה כאן ויש להשלימה. לפי ההשלמה, צריכה המשנה לומר: "רבי ישמעאל אומר: אפילו כעורה ונעשית נאה, שחורה ונעשית לבנה, קצרה ונעשית ארוכה - מותר בה". כלומר, אף במקרה שבו אכן חל בה שינוי בפועל: הייתה מכוערת ונעשתה נאה, כהה ונעשתה בהירה, נמוכה ונעשתה גבוהה - אף בזה מותר בה.
עם זאת, במקרים שנוקט בהם רבי ישמעאל יידרש היתר נדרים, שהרי כאן אין הנדר טעות מעיקרו. אלא שהשינוי נחשב פתח תקף לפתוח בו את הנדר, ואין הוא נחשב 'נולד' - אותו סוג של פתח שאין פותחין בו, שלמדנו עליו קודם לכן בפרק.
מעשה בבת אחותו:
המשנה מביאה מעשה: "ומעשה באחד שנדר מבת אחותו הנאה". אדם נדר שלא ייהנה מבת אחותו, לאחר שדחקו בו לשאת אותה, שהרי יש עניין לשאת את בת אחותו. הוא נדר את נדרו כדי שיחדלו מלהטריד אותו בכך.
"והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה" - הכניסו אותה לביתו של רבי ישמעאל וייפו אותה, ועשו בה את כל הדרוש כדי שתיראה נאה יותר. לאחר מכן "אמר לו רבי ישמעאל: בני, לזו נדרת?" - האם על זו נדרת, האם זו האישה שאמרת שאינך רוצה לשאתה? "אמר לו: לאו" - היא נראית אחרת לגמרי. "והתירה רבי ישמעאל" - התיר לו רבי ישמעאל את נדרו על יסוד אותו פתח.
"באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן" - בנות ישראל נאות מצד עצמן, והעוני הוא המנוול אותן, שכן חסר להן מי שיעניק להן את הטיפול והתמרוקים הדרושים.
ומפני שרבי ישמעאל דאג כל כך לבנות ישראל, כשנפטר היו בנות ישראל נושאות עליו קינה ואומרות: "בנות ישראל, אל רבי ישמעאל בכינה" - בדומה ללשון שאמר הנביא על שאול המלך: "בנות ישראל, אל שאול בכינה". כשם שבכו על מותו של שאול, כך בכו על מותו של רבי ישמעאל, בשל הדאגה שדאג לבנות ישראל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נדר שנעשה מתוך טעות בטל מאליו ואינו צריך היתר כלל, כפי שעולה משלושת המקרים: כעורה ונמצאת נאה, שחורה ונמצאת לבנה, קצרה ונמצאת ארוכה. עוד למדנו את השלמת הגמרא בדעת רבי ישמעאל, שאף כאשר חל בה שינוי בפועל מותר בה - אלא שבמקרה זה נדרש היתר, והשינוי משמש פתח תקף שאינו בגדר 'נולד'. וחתמנו במעשה בבת אחותו, בבכיו של רבי ישמעאל על כך ש"בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן", ובקינת בנות ישראל עליו במותו.