מסכת נדרים, משנה ח'. משנה זו עוסקת בתנאי הנעשה על נדר הקשור להגבלת זמן, ובהבדל שבין שני נוסחים הדומים זה לזה במילותיהם ושונים זה מזה בדינם.
הנוסח הראשון - "שאת עושה איני אוכל עד הפסח":
המשנה אומרת: "שאת עושה איני אוכל עד הפסח", וכן "שאת עושה איני מתכסה עד הפסח" - הבעל אוסר על עצמו לאכול ממעשה ידיה של אשתו, וכן להתכסות ולהתלבש בבגדים שתעשה, עד הפסח.
"עשתה לפני הפסח" - אף שהכינה את הדבר עוד קודם לפסח, בשעה שנדר חל עליו האיסור, ואסור לו לאכול ולהתכסות בו עד הפסח. ואולם "מותר לו לאכול ולהתכסות לאחר הפסח", שהרי לא אסר על עצמו אלא עד הפסח בלבד. העובדה שעשתה ויצרה את החפץ לפני הפסח אינה מעלה ואינה מורידה: משך האיסור נקבע עד הפסח.
הנוסח השני - "שאת עושה עד הפסח איני אוכל":
אך אם אמר: "שאת עושה עד הפסח איני אוכל", או "שאת עושה עד הפסח איני מתכסה" - כאן אין הזמן מגביל את משך האיסור, אלא מגדיר את החפצים הנאסרים: כל מה שתעשה עד הפסח אסר על עצמו לעולם.
לפיכך, "עשתה עד שהגיע הפסח" - אם הכינה את המזון או את הבגד לפני הפסח, אסור לו לאכול ולהתכסות בהם אף לאחר הפסח.
לסיכום: שני הנוסחים נבדלים זה מזה במיקומן של המילים "עד הפסח". בנוסח הראשון הן מגבילות את זמן האיסור, ולפיכך לאחר הפסח הכול מותר, אף שנעשה קודם לכן. בנוסח השני הן מגדירות אילו דברים נכללו בנדר, ולפיכך כל שנעשה עד הפסח אסור עליו אף לאחריו.