נדרים פרק ט', משנה ז'. משנה זו מהווה המשך ישיר למשנה הקודמת, שבה הציג רבי עקיבא את הכלל "נדר שהותר מקצתו - הותר כולו", דהיינו שנדר שהותר חלקו, נעשה כולו מותר. המשנה פותחת במילה "כיצד", כלומר: תן לנו דוגמה נוספת לכלל זה, מלבד הדוגמה שהובאה במשנה הקודמת.
"קונם שאיני נהנה לכולכם":
אדם נודר שלא ייהנה מכל אחד ואחד מבני קבוצה שלמה של אנשים. בכהאי גוונא קובעת המשנה: "הותר אחד מהן - הותרו כולן". כאשר נמצאה דרך להתיר את הנדר כלפי אחד מהם, בטל הנדר כלפי כולם.
כיצד מתרחש היתר כזה? למשל, כאשר מתברר שאחד מבני הקבוצה הוא אביו, ולא לכך התכוון הנודר; או לחלופין, כאשר מוצאים כלפי אחד מהם פתח או חרטה, ומתירים את הנדר אצל חכם או אצל בית דין. מרגע שאותו אדם אחד הותר - הותרו כולם.
נדרים התלויים זה בזה:
כל זה אמור כאשר הכול נכלל בנדר אחד: "שאיני נהנה לכולכם". אך מה הדין כאשר מדובר בנדרים נפרדים, באומר "שאיני נהנה לזה ולזה"? הגמרא מבארת כי בלשון "לזה ולזה" כוונתו שהאחרון ייאסר בדיוק כמו הראשון: אסר את ראובן, ובדומה לו ביקש שייאסר שמעון, ובדומה לו לוי, ובדומה לו יהודה, וכן הלאה. נמצא שהנדרים תלויים זה בזה.
מכאן שלושה מצבים:
"הותר הראשון - הותרו כולן": משהותר הנדר כלפי האדם הראשון שעליו נדר, נעשו כולם מותרים, שכן כולם חוזרים ונסמכים עליו. הנודר פתח באיסור ראובן, ואחר כך אמר ששמעון כמותו ולוי כמותו, וכיוון שהכול חוזר לראובן - בהיתרו הותרו כולם.
"הותר האחרון - האחרון מותר וכולן אסורין": אם התיר רק את הנדר האחרון, הוא לבדו מותר וכל השאר נותרו באיסורם.
הותר האמצעי: "הימנו ולמטה - מותר, הימנו ולמעלה - אסור". הנדרים שבאו אחריו מותרים, ואילו הקודמים לו נותרים באיסורם, שכן המאוחרים תלויים במוקדמים ולא המוקדמים במאוחרים.
"שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן":
שונה הדין כאשר הנודר מצמיד את המונח "קרבן" לכל אחד ואחד. כפי שלמדנו בתחילת המסכת, אמת המידה של כל נדר היא עשיית הדבר אסור כקרבן; ומשאמר האדם על כל אחד בנפרד שההנאה ממנו אסורה כקרבן, נמצא שכל אחד מהם הוא נדר עצמאי בפני עצמו, ואינו תלוי בחבירו.
לפיכך קובעת המשנה: "צריכין פתח לכל אחד ואחד" - הרוצה להתיר את כולם, עליו למצוא פתח לכל נדר ונדר בנפרד, שהרי אלו נדרים נפרדים לחלוטין.
לסיכום: במשנה זו למדנו את יישומו של הכלל "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". באומר "קונם שאיני נהנה לכולכם" - הותר אחד, הותרו כולן. באומר "שאיני נהנה לזה ולזה", שהנדרים תלויים זה בזה - הותר הראשון הותרו כולן, הותר האחרון האחרון בלבד מותר, והותר האמצעי - הימנו ולמטה מותר והימנו ולמעלה אסור. ואילו באומר "לזה קרבן ולזה קרבן", שכל אחד הוא נדר בפני עצמו - צריכין פתח לכל אחד ואחד.