נדרים, פרק ו', משנה ז'. משנה זו היא המשך לרעיון שהביעו חכמים במשנה הקודמת, שם נחלקו על רבי יהודה. לשיטתם קיים הבדל יסודי בין נדר מסוג מסוים של פריט באופן כללי, שאז אין האדם נאסר אלא באותו פריט עצמו, לבין נדר מפריט מסוים ומוגדר, שאז נאסר אף בכל דבר שיש בו טעם מאותו פריט.
הנודר מן היין:
"הנודר מן היין - מותר בתבשיל שיש בו טעם יין" - הנודר מן היין באופן כללי, מותר לו לאכול תבשיל שיש בו טעם של יין. הטעם לכך פשוט: אין זה יין, אלא מאכל מבושל שיש בו טעם יין בלבד, ולא היין עצמו.
"אמר קונם יין זה שאיני טועם, ונפל לתבשיל" - אך האומר על יין מסוים שהוא נודר שלא לטועמו, ואותו יין נפל לתוך תבשיל, יש לשקול ולבחון את הדבר: "אם יש בו בנותן טעם - הרי זה אסור". כלומר, אם ניתן לחוש בטעם היין בתבשיל - התבשיל אסור; ואם אין בו נותן טעם - מותר.
הנודר מן הענבים ומן הזיתים:
"הנודר מן הענבים - מותר ביין" - הנודר נדר שלא לאכול ענבים, מותר לו לשתות יין, אף שהיין הוא תוצר של הענבים, שהרי לא אסר על עצמו אלא את הענבים בלבד.
"מן הזיתים - מותר בשמן" - וכן הנודר שלא לאכול זיתים, מותר לו בשמן היוצא מן הזיתים, שכן לא אסר על עצמו אלא את הזיתים בלבד.
"אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם - אסור בהן וביוצא מהן" - אולם האומר על זיתים אלו או על ענבים אלו שאינו טועמם, נאסר בהם עצמם וכן בכל תוצר היוצא מהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבחנה שבין נדר כללי לנדר על פריט מסוים. הנודר מן היין, מן הענבים או מן הזיתים באופן כללי - אינו נאסר אלא בהם עצמם, ומותר בתבשיל שיש בו טעם יין, ביין ובשמן. אך המייחד את נדרו לפריט מסוים - נאסר אף במה שיצא ממנו, ובתבשיל שנפל לתוכו - הכל תלוי בשאלה אם יש בו בנותן טעם.