נדרים, פרק י"א, משנה ח'. המשנה עוסקת באדם שנדר שחתנו אסור בכל הנאה ותועלת ממנו, ובכל זאת מבקש הוא לתת סכום כסף לבתו הנשואה לאותו חתן. כאן מתעוררת בעיה: בדרך כלל, כאשר אישה זוכה בכסף, נעשה בעלה הבעלים החוקי של אותו כסף, ונמצא שהאב מהנה בכך את חתנו האסור בהנאה ממנו.
פתרון המשנה:
המשנה מורה לאב לומר לבתו, בשעה שהוא נותן לה את הכסף, נוסח מסוים - "אומר לה": "הרי הכספים האלה ניתנים לך במתנה, ובלבד שאין לבעלך שליטה עליהם, אלא רק מה שאת מרימה ומכניסה לפייך מן הכספים האלה" - כלומר הדברים שהיא קונה בהם - "אלה הם שאני נותן לך במתנה". רק באותו רגע ממש נעשה הכסף שלה.
ביאור הגמרא:
הגמרא מבארת כי משנה זו נשנתה לשיטת רבי מאיר, הסובר שידה של האישה כיד בעלה. לפי שיטתו, אין די בתנאי פשוט שלא תהיה לבעל שליטה בכספים, כדי למנוע ממנו בעלות והנאה. לפיכך נדרש האב לנקוט לשון מסוימת יותר: רק מה שהבת מכניסה לפיה, מה שהיא מנצלת בפועל, הוא שנעשה שלה.
עד לאותה נקודה נותרים הכספים ברשות האב, וברגע שהם באים ישירות לטובת הבת - באותו רגע עצמו נעשים הם שלה. נמצא שאף לשיטת רבי מאיר אין הבעל מחזיק בהם מעולם, שכן הם מגיעים לשימושה הישיר של אשתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד ניתן לתת מתנה לבת שבעלה אסור בהנאה מן הנותן: על ידי נוסח המצמצם את חלות המתנה לרגע השימוש בפועל, כך שאין לבעל שליטה בכסף, ואף לשיטת רבי מאיר - שידה כיד בעלה - אין הכסף עובר לרשותו בשום שלב.