נדרים, פרק י"א, משנה ז'. כידוע, על הבעל או האב להפר את הנדר ביום שמעו, ואם עבר היום שוב אין בידו להפר. השאלה העומדת לפנינו היא: מהי אותה "ידיעה" המחייבת את ההפרה באותו יום - הידיעה על עצם הנדר, או הידיעה על אפשרות ההפרה? נראה מה מלמדת המשנה.
"יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין":
הבעל אומר: יודע אני שקיים בתורה עניין של נדרים, אך לא ידעתי שיש בידי כוח להפר. במקרה זה, אף אם ידע על הנדר ימים אחדים קודם לכן, ביום שנודע לו על כוח ההפרה הרשות בידו להפר. העדר הידיעה על ההפרה מעמידו כמי שלא ידע כלל על הנדר, ולפיכך ההזדמנות להפר עומדת לו ביום שבו נתגלה לו כוח ההפרה.
"יודע אני שיש מפירין אבל איני יודע שזה נדר":
כאן הבעל ידע שקיימת הפרה לנדרים, וידע שנעשתה אמירה, אלא שלא הבין כי לאמירת אשתו יש מעמד הלכתי של נדר; הוא סבר שאין זה נדר גמור, או שלא היה בטוח בדבר. בזה נחלקו התנאים:
רבי מאיר אומר: לא יופר - משנודע לו שמדובר בנדר תקף הטעון הפרה, שוב אין בידו להפר לאחר שעבר היום, שכן היה עליו להפר מספק כבר בשעה שלא היה בטוח במעמדה של האמירה.
וחכמים אומרים: יופר - בידו להפר ביום שנתברר לו שזהו נדר של ממש, שכן עד אותה שעה לא ביקש להפר משום שסבר כי אין צורך בהפרה. לפיכך היום שבו נתגלה לו שהדבר נחשב לנדר הוא הנחשב "יום שומעו" - היום שבו שמע באמת על הנדר.
לסיכום: המשנה מלמדת ששני סוגי ידיעה נדרשים כדי שיתחיל מניין "יום שומעו": הידיעה על עצם הנדר והידיעה על כוח ההפרה. בהעדר ידיעה על ההפרה - לכל הדעות מפר ביום שנודע לו; ובהעדר ידיעה שהאמירה היא נדר - נחלקו רבי מאיר, המחייבו להפר מספק, וחכמים, המעמידים את יום הבירור כיום השמיעה.