מסכת נדרים, פרק תשיעי, משנה שנייה. המשנה עוסקת באפשרות להיעזר בשבת וביום טוב כ'פתח' להתרת נדר.
לשון המשנה:
"פותחין בימים טובים ובשבתות" - ניתן להשתמש ביום טוב או בשבת כפתח לנדר.
כיצד? אדם שנדר נדר החל על פרק זמן שבתוכו נכללים שבת או יום טוב, כגון:
נדר לצום מספר ימים מסוים.
נדר שלא לאכול בשר במשך תקופה מסוימת.
שואלים אותו: אילו היית יודע שבתוך אותו זמן יחולו שבת ויום טוב, ימים שבהם אין ביכולתך לצום או שעליך לאכול בשר, האם היית נודר? והוא משיב: "לא". תשובה זו היא פתח לאותו נדר.
"ראשונה היו אומרים":
בתחילה אמרו כי בשימוש בפתח מעין זה, "אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין" - רק הימים שהפתח חל עליהם, השבתות והימים הטובים, הותרו; ואילו שאר הימים נותרו באיסורם, שכן לגביהם לא נמצא פתח.
"עד שבא רבי עקיבא ולימד":
"שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו" - נדר שחלקו הותר, כולו מותר. הטעם לכך: כוונת הנודר הייתה שהנדר יחול באופן מסוים ושלם לגמרי, ומשנעקר חלק ממנו שוב אין הוא רלוונטי.
הירושלמי מוצא לכך מקור מן הפסוק: "כל היוצא מפיו יעשה" - זוהי המצווה לקיים את מה שהוציא אדם מפיו בנדרו. אך משנעקר חלק מן הנדר, שוב אין כאן "כל היוצא מפיו", ולפיכך בטל הנדר כולו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי שבת ויום טוב משמשים פתח להתרת נדר, שהרי לא לכך התכוון הנודר. בתחילה סברו שההיתר מצומצם לאותם ימים בלבד ושאר הימים נותרים באיסורם, עד שבא רבי עקיבא ולימד את הכלל "נדר שהותר מקצתו הותר כולו", לפי שכוונת הנודר הייתה לנדר שלם, וכפי שדרש הירושלמי מן הפסוק "כל היוצא מפיו יעשה".