נדרים, פרק שישי, משנה ו', העוסקת בדינו של הנודר מן הבשר.
"הנודר מן הבשר - מותר ברוטב ובקיפה" - מי שנדר שלא לאכול בשר, שני דברים אלו מותרים לו:
רוטב - מרקו של הבשר, מותר לו לאוכלו או לשתותו.
קיפה - השיירים המצטברים בתחתית הסיר לאחר בישול הבשר. אף הם מותרים, ואינם נחשבים בשר.
"רבי יהודה אוסר" - רבי יהודה חולק וסובר כי גם הרוטב וגם הקיפה נכללים באיסור, שכן יש בהם טעם של בשר, והרי הם בכלל הבשר.
ראייתו של רבי יהודה:
"ואמר רבי יהודה: מעשה, ואסר עלי רבי טרפון ביצים שנתבשלו עמו" - רבי יהודה מביא ראיה לשיטתו ממעשה שהיה בו עצמו: הוא נדר שלא לאכול בשר, ורבי טרפון אסר עליו מכוח נדרו לאכול ביצים שנתבשלו יחד עם הבשר. מכאן למד רבי יהודה שאין האיסור מצומצם לבשר עצמו בלבד, אלא אף דבר שיש בו טעם בשר אסור למי שנדר מן הבשר.
תשובת חכמים:
"אמרו לו: וכן הדבר, אימתי? בזמן שיאמר בשר זה עלי" - חכמים חלקו עליו והשיבו: אמת הדבר שרבי טרפון אסר את הביצים, אך באיזה אופן נאמר דין זה? כאשר אמר הנודר "בשר זה עלי", והתייחס לחתיכת בשר מסוימת.
הטעם לכך הוא שכל הנודר מדבר מסוים ונתערב אותו דבר באחר - אם יש בו בנותן טעם, הרי זה אסור. מכאן ההבחנה שעורכים חכמים:
נדר מן הבשר באופן כללי: הרוטב והקיפה אינם בכלל הנדר ומותרים באכילה.
אמר "בשר זה עלי": כל דבר שיש בו אפילו טעם של אותו בשר מסוים - אסור.
לסיכום: במשנה זו נחלקו חכמים ורבי יהודה בדינו של הנודר מן הבשר. לדעת חכמים הרוטב והקיפה מותרים, ולדעת רבי יהודה הם אסורים מפני טעם הבשר שבהם. רבי יהודה הביא ראיה ממעשה רבי טרפון שאסר עליו ביצים שנתבשלו עם הבשר, וחכמים דחו את ראייתו וקבעו כי דין זה נאמר רק כשנדר מחתיכת בשר מסוימת - שאז כל תערובת שיש בה מטעמה אסורה.