לפנינו משנה ו' שבפרק י"א במסכת נדרים, העוסקת בדינם של קיום והפרה חלקיים. האישה נדרה שלא תטעם תאנים ושלא תטעם ענבים, ובא בעלה לקיים או להפר את נדרה - אך אינו מתייחס אלא לחלק מן הנדר בלבד. השאלה היא מה דינו של אותו חלק, ומה דינו של שאר הנדר.
שני דינים נאמרו כאן:
קיום חלקי - "קיים לתאנים - קיים לכולן": אם הבעל מקיים את הנדר, כלומר רצונו שהנדר יעמוד בתוקפו ואין בדעתו להפרו, ואמר כן על התאנים בלבד - כל הנדר קיים, ואף החלק שנדרה על הענבים. מעתה שוב אין בידו להפר אפילו את החלק של הענבים.
הפרה חלקית - "הפר לתאנים - אינו מופר עד שיפר אף לענבים": אם הבעל מפר את הנדר, כלומר אין רצונו שהנדר יחול, ואמר כן על התאנים בלבד - אין הפרתו מועילה כלל, אלא אם כן ימשיך ויפר אף את החלק של הענבים.
מקור החילוק בפסוק:
ההבדל בין שני הדינים - שקיום מקצת הנדר מקיים את כולו, ואילו הפרת מקצתו אינה מועילה אף לאותו מקצת עד שיפר את הכול - נלמד מלשון הכתוב עצמו. בלשון הקיום נדרש שהבעל מקיים את הנדר אפילו כשאין הוא מקיים אלא מקצתו, ודי במקצת כדי להעמיד את הנדר כולו; ולפיכך, אף אם קיים לתאנים בלבד, כל הנדר קיים. ואילו בלשון ההפרה נדרש "יפר" - שיפר את הנדר כולו, ורק אז מועילה הפרתו.
שלוש הדעות שבגמרא:
רבי ישמעאל: כדרך שנשנתה המשנה שלפנינו - קיום מקצת מקיים את הכול, והפרת מקצת אינה מועילה עד שיפר את הכול.
רבי עקיבא: כשם שאנו אומרים בהתרת חכם "נדר שהותר מקצתו הותר כולו" - שאם התיר החכם חלק מן הנדר, הותר הנדר כולו - כך גם בהפרה ובקיום: המפר מקצתו הפר את כולו, והמקיים מקצתו קיים את כולו. במילים אחרות, לדעת רבי עקיבא החלק הרי הוא כשלם, הן להפרה והן לקיום.
דעה שלישית: ההפך הגמור - הן בהפרה והן בהקמה אין הדבר חל אלא על מה שהזכיר בפירוש. אם הפר את התאנים בלבד - התאנים בלבד מופרות, ואם הפר את הענבים בלבד - הענבים בלבד מופרות; וכן בקיום: מה שקיים - מקוים, והחלק האחר אינו מקוים.
סיפא של המשנה:
המשנה מסיימת: "אמרה קונם תאנים שאיני טועמת וענבים שאיני טועמת - הרי אלו שני נדרים". כשאמרה בפירוש קונם על התאנים, וחזרה ואמרה בפירוש שלא תטעם ענבים, אין זה נדר אחד הכולל שני דברים, אלא שני נדרים נפרדים לחלוטין, ואינם תלויים זה בזה כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את החילוק שבין קיום להפרה: קיום מקצת הנדר מקיים את הנדר כולו, ואילו הפרת מקצתו אינה מועילה כלל עד שיפר את כולו, וחילוק זה נלמד מלשון הכתוב. עוד עמדנו על שלוש הדעות בגמרא - שיטת רבי ישמעאל שהיא שיטת משנתנו, שיטת רבי עקיבא שמקצתו ככולו לשני הכיוונים, והדעה השלישית שאין חלים אלא על מה שהזכיר בפירוש - ועל סיפא המשנה, שבה מפורש כי נדר שנאמר בשתי אמירות נפרדות נחשב לשני נדרים.