נדרים פרק ד' משנה ו'. המשנה עוסקת במי שאסר על חברו ליהנות מנכסיו: שמעון אסר על ראובן ליהנות מנכסיו. ראובן אינו רשאי לשאול כלים משמעון, שהרי אסור לו ליהנות ממנו. ולא זו בלבד, אלא שאף אינו רשאי להשאיל כלים לשמעון, אף על פי ששמעון עצמו אינו אסור ליהנות מראובן. זוהי גזירה: שמא אם יותר לשמעון להשתמש בכליו של ראובן, יבוא אף ראובן לשאול כלים משמעון. לפיכך נאסרו שני הצדדים.
גדר זה נוהג בכל דרכי המשא ומתן:
הלוואת ממון: ראובן אינו יכול ללוות כסף משמעון, שהרי הוא נהנה ממנו. ואף אינו יכול להלוות כסף לשמעון, שמא מתוך כך ילווה שמעון כסף לראובן, ודבר זה אסור.
מקח וממכר: אין ראובן רשאי למכור דבר לשמעון ולא לקנות ממנו דבר. ואפילו למכור לו בפחות משוויו אסור, שמא יבוא אף לקנות ממנו בפחות משוויו ונמצא נהנה ממנו.
חלקה השני של המשנה - כוונתו של הנודר:
מכאן עוברת המשנה לדין נדר מסוג אחר, שאינו עוסק בשני אנשים שנדרו זה מזה, אלא בבירור כוונתו של הנודר.
אדם אחד ביקש מחברו: השאל לי את פרתך, זקוק אני לה. השיבו חברו כי אין הפרה פנויה, שכן היא עסוקה במלאכה. כעס המבקש על שלא נעשתה לו הטובה, בין שחברו לא רצה ובין שלא היה בידו, ונדר שלא ייחרש שדהו בפרה זו לעולם.
לימים בא חברו והודיעו כי הפרה פנויה, והנודר מבקש כעת להשתמש בה - אלא שכבר נדר שלא ישתמש בה לעולם. הדין תלוי בנסיבות ובדרך התנהגותו הרגילה של הנודר:
"היה דרכו לחרוש" - אם רגיל הוא לעשות את החרישה בעצמו, הרי הוא אסור להשתמש בפרתו של חברו, שכן כוונת נדרו הייתה שהוא עצמו לא יעשה בה את החרישה. אך כל אדם אחר רשאי לחרוש בפרה זו את שדהו של הנודר, משום שלא נתכוון אלא שהוא אישית לא יחרוש בה, ולא שתיאסר החרישה בשדהו על ידי אחרים.
"אין דרכו לחרוש" - אם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא הוא שוכר אנשים למלאכה, "הוא וכל אדם אסורין": כוונתו הייתה ששדהו לא ייחרש בפרה זו כלל, ולפיכך נאסר הוא וכל אדם אחר לחרוש בה את שדהו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. הראשון - המודר הנאה מחברו אסור לא רק לשאול, ללוות ולקנות ממנו, אלא אף להשאיל, להלוות ולמכור לו, גזירה שמא יבוא ליהנות ממנו. השני - שיעורו של נדר נקבע לפי כוונת הנודר: מי שדרכו לחרוש בעצמו, אסר על עצמו בלבד; ומי שאין דרכו לחרוש בעצמו, אסר את שדהו מלהיחרש בפרה זו על ידי כל אדם.