נדרים פרק ד', משנה. המשנה שלפנינו עוסקת במי שנאסר בהנאת חבירו, בשעה ששנת השמיטה מפקיעה את בעלות הבעלים על הפירות. ארבעה מקרים לפנינו, הנחלקים לפי שני משתנים: האם הנדר היה על הנאה בכללותה או על אכילה בלבד, והאם נעשה קודם השמיטה או בתוכה.
המודר בהנאה, והנדר נעשה קודם השמיטה:
שמעון נדר שראובן אסור ליהנות ממנו, והנדר נעשה קודם שנת השמיטה. בשמיטה עצמה אין ראובן רשאי להיכנס לשדהו של שמעון, שכן השדה נותרת בבעלותו של שמעון אף בשנת השמיטה, והכניסה אליה הנאה היא.
ולא עוד, אלא שאף אינו רשאי לאכול מפירותיו, ואפילו מן הפירות המשתרבבים ותלויים אל מחוץ לשדה - במקום שאין בו הסגת גבול ואין בו הנאה מן השדה. ואף שבשמיטה נעשים הפירות הפקר ואינם עוד ברשותו של שמעון, כלל בידינו שאדם יכול לאסור דבר שברשותו על חבירו, ואיסורו חל אף לאחר שיצא הדבר מרשותו. הואיל ונעשה הנדר בשעה שהפירות היו ברשות שמעון, נאסר ראובן ליהנות מהם אף לאחר שהופקרו בשמיטה.
המודר בהנאה, והנדר נעשה בשמיטה:
אמר שמעון בשנת השמיטה עצמה שראובן אסור בהנאתו - אף כאן אין ראובן נכנס לשדה. ומעיקר הדין היה מקום להתיר, שהרי כפי שיתבאר בהלכה הבאה רשאי הוא לאכול מפירות השדה כל עוד אין הוא נזקק להיכנס לתוכה, משום שבשעת הנדר לא היו הפירות ברשותו של שמעון; ואף הכניסה לשדה לצורך קטיפת הפירות ההפקר מותרת מצד עצמה. אלא שחוששים אנו שמא ישהה בשדה יותר מכדי קטיפת הפירות, ונמצא נהנה משדהו של שמעון, ולפיכך לא התירו לו להיכנס.
המודר באכילה, והנדר נעשה קודם השמיטה:
נדר שמעון שראובן אינו אסור בהנאה כללית אלא באכילה בלבד - שלא יאכל משלו - והנדר נעשה קודם השמיטה. במקרה זה יורד ראובן לשדהו, שהרי אין הוא אסור בהנאה, והכניסה לשדה אינה אלא הנאה כללית והיא מותרת. אך אין הוא אוכל מן הפירות אף בשמיטה, מאותו כלל שנתבאר ברישא: אדם נודר קודם השמיטה ונדרו חל אף לאחר שנעשו הפירות הפקר, שהרי אסרם בשעה שהיו עדיין ברשותו.
המודר באכילה, והנדר נעשה בשמיטה:
נדר שמעון בשנת השמיטה שראובן אסור באכילה בלבד ולא בהנאה - ראובן נכנס לשדהו של שמעון, שאין בכניסה בעיה, ואף אוכל מן הפירות, שכן בשעה שנדר שמעון לא היו הפירות שייכים לו ולא היה בכוחו לאוסרם על ראובן.
לסיכום: שני יסודות עומדים בבסיס המשנה. האחד - אדם אוסר דבר שברשותו על חבירו, ואיסורו חל אף לאחר שיצא הדבר מרשותו, ולפיכך נדר שנעשה קודם השמיטה אוסר את הפירות אף לאחר שהופקרו, ואילו נדר שנעשה בשמיטה אינו חל עליהם כלל. השני - הבחנה בין נדר הנאה לנדר אכילה: נדר הנאה אוסר אף את הכניסה לשדה (ובנדר שנעשה בשמיטה - מחשש שישהה בה יותר מכדי קטיפת הפירות), ואילו נדר אכילה אינו אוסר את הכניסה, שאין בה אלא הנאה כללית.