נדרים פרק ח', משנה ו'. במשנה הקודמת עמדנו על לשון "עד שיהא": האומר שדבר מסוים אסור עליו עד זמן ידוע - פסח או מועד אחר - כוונתו עד שייגמר אותו זמן. אלא שכלל זה עשוי להשתנות, כאשר ברור מן ההקשר שכוונת הנודר היא לנקודת זמן מוקדמת יותר.
דוגמה נוספת לכך במשנתנו:
"קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום - אינו אסור אלא עד לילי הצום" - האוסר על עצמו אכילת בשר עד הצום, אף שלשון "עד שיהא" כוללת לכאורה את הצום עצמו (ובוודאי שמשעה שהחל הצום ואילך אין אפשרות לאכול כלל), אין הוא אסור אלא עד לילי הצום, לקראת ערבו של התענית.
הטעם לכך: המשנה עוסקת ביום הכיפורים, והדברים אמורים בסעודה המפסקת, שנהגו לאכול בה בשר. מאחר שכך היה המנהג, אין כוונת הנודר ליום הכיפורים עצמו, אלא לזמן שקודם לו: "לא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר" - עד השעה שרגילים בה בני אדם לאכול בשר, היא הסעודה המפסקת.
דעת רבי יוסי ברבי יהודה:
אף שבמשנתנו לא הוזכר רבי יהודה עצמו, במשנה הקודמת הוזכר רבי יהודה שאמר רעיון זה, וכאן באים דברי בנו: "קונם שום שאיני טועם עד השבת - אינו אסור אלא עד לילי שבת". האוסר על עצמו לטעום שום עד השבת, אף שלכאורה יש לפרש את דבריו עד סוף השבת, אין הוא אסור אלא עד ליל שבת בלבד.
והטעם: "לא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום" - עד השעה שרגילים בה בני אדם לאכול שום. מנהג אכילת השום בליל שבת הוא מתקנות עזרא, שכן השום יפה לפריה ורביה, ומאחר שדרכם של בני אדם לשמש מיטתם בליל שבת, תיקנו לאכול שום כדי להרבות פריון. לפיכך, אף שאמר "עד השבת", אין כוונתו אלא עד ליל שבת, כדי שיוכל לאכול שום בסעודת ליל שבת.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי לשון "עד שיהא" נדחית מפני כוונתו הברורה של הנודר: הנודר מן הבשר עד הצום אסור עד לילי הצום בלבד, מפני מנהג אכילת הבשר בסעודה המפסקת; והנודר מן השום עד השבת אסור עד ליל שבת בלבד, מפני תקנת עזרא לאכול שום בליל שבת. בשני המקרים אין הנודר מתכוון אלא עד השעה שדרך בני אדם לאכול בה אותו מאכל.