נדרים, פרק ח', משנה ז'. משנה זו עוסקת בנדרים שנאמרו על תנאי או מתוך הקשר מסוים, ובשאלה כיצד יש לאמוד את כוונתו האמיתית של הנודר.
הנודר כדי לכפות על חברו לקבל מתנה:
"האומר לחברו: קונם שאיני נהנה לך, אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור אחד של חיטים ושתי חביות של יין" - אדם אומר לחברו: אני נודר שלא אהנה ממך כלל, אלא אם כן תיטול עבור בנך מתנה של כור חיטים (מידה גדולה) ושתי חביות יין. כלומר, רצונו שהלה יקבל את המתנה, ואם לא יקבלה - יחול הנדר.
"הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם" - נדר מסוג זה ניתן לביטול אף ללא חכם. בדרך כלל נדרש תלמיד חכם או בית דין כדי להתיר נדר, אך כאן אין צורך בכך.
מדוע? מפני שהחבר, אותו אדם שממנו נדר הנודר שלא ליהנות, יכול לומר לו: "כלום אמרת אלא מפני כבודי - זהו כבודי". כלומר: לא אמרת דברים אלו אלא כדי לכבדני בנתינת המתנה לבני, ואולם כבודי שלי הוא דווקא שלא לקבלה. מאחר שהנדר נעשה על תנאי שיתכבד הלה על ידו, והרי הוא מתכבד על ידו - אלא שבדרך אחרת - הנדר אינו חל כלל מלכתחילה.
הנודר שחברו לא ייהנה ממנו:
"וכן האומר לחברו: קונם שאתה נהנה לי, אם אין אתה בא ונותן לבני כור אחד של חיטים ושתי חביות של יין" - כאן אוסר הנודר על חברו ליהנות ממנו, אלא אם כן ייתן לבנו כור חיטים ושתי חביות יין. במקרה זה מבקש הנודר להיות מקבל המתנה, ואוסר את עצמו על חברו כל עוד לא ניתנה.
רבי ירמיה אומר: "אסור עד שייתן" - כל עוד לא נתן החבר את המתנה, אסור לו ליהנות מן הנודר.
וחכמים אומרים: "אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני כאילו קיבלתי" - אף כאן ניתן להתיר את הנדר ללא חכם וללא בית דין, שכן הנודר אומר שהדבר נחשב בעיניו כאילו כבר קיבל את המתנה, ולפיכך אין הנדר חל.
נדרים שכוונתם לעניין אישות:
"היו מסרבין בו לישא את בת אחותו, ואמר: קונם שהיא נהנית לי לעולם" - הפצירו באדם שיישא את בת אחותו, ונדר שלא תיהנה ממנו לעולם. ראוי לציין כי יש עניין ומצווה בנשיאת בת אחותו, הנחשבת קיום של הפסוק "ומבשרך לא תתעלם", כשמדובר בשידוך מתאים.
"וכן המגרש את אשתו ואמר: קונם אשתי נהנית לי לעולם" - המגרש את אשתו ונודר שלא תיהנה ממנו לעולם.
"הרי אלו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות" - בשני המקרים הללו מותרות הנשים ליהנות ממנו, שכן מן ההקשר עולה שכוונתו הייתה לנדור שלא יהיו לו עמן נישואין בלבד.
במקרה הגירושין, ואין מדובר במצב של נקמנות, קובע הבעל בוודאות כי לא ימשיך להיות נשוי לה; וכן במקרה בת אחותו, מבהיר האדם שאין ברצונו לשאתה. אין כוונתו לשלול כל הנאה שהיא, עד כדי שלא יוכל להגיש לה מפית או שלא יחליפו ביניהם דבר מאכל. כוונתו לומר שהוא מסרב לקשר של נישואין, ולפיכך ברור מן ההקשר שאין המילים אמורות בהיקף הרחב הנשמע מהן.
הנודר מלסעוד אצל חברו:
"המסרב בחברו שיאכל אצלו, ואמר: קונם לביתך שאיני נכנס, טיפת צונן שאיני טועם לך - מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן" - אדם המסרב להיענות להזמנת חברו לסעוד אצלו, ונודר שלא ייכנס לביתו ואף לא יטעם ממנו טיפת מים קרים - מותר לו להיכנס לביתו ולשתות אצלו מעט מים קרים.
הטעם לכך: מן ההקשר ברור שכוונתו לא הייתה אלא לנדור שלא יסעד אצלו סעודה שלמה. ואילו לגבי דבר מועט, ניכר מתוך ההקשר שלא התכוון לכללו בנדרו, אלא רק סעודה של ממש.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה סוגי נדרים שאין חלותם כפשוטם: הנודר כדי שחברו ייטול מתנה עבור בנו, והלה משיבו "זהו כבודי"; הנודר כדי שחברו ייתן מתנה לבנו, שלדעת חכמים אומר "הרי אני כאילו קיבלתי" - ובשני אלו יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם; הנודר מבת אחותו או מגרושתו, שכוונתו לעניין אישות בלבד; והנודר מלסעוד אצל חברו, שלא נתכוון אלא לסעודה של ממש. העיקרון העולה מכולם אחד הוא: אומדן כוונת הנודר מתוך ההקשר, ולא הצמדות ללשון כפשוטה.