נדרים, פרק ג', משנה ו'. משנה זו, ועד סוף הפרק, עוסקת בביטויים שונים של נדר שאדם נודר: מי נכלל באותם נדרים ומי אינו נכלל בהם.
הנודר מיורדי הים:
אדם הנודר הנאה מ"יורדי הים", כלומר מן הנוסעים באוניות - נדרו חל על נוסעי האוניות בלבד, ואינו חל על "יושבי היבשה", אותם בני אדם הנשארים על האדמה ואינם יורדים לים. וברי הוא, כי ישנם סוגי בני אדם שאינם עולים על אוניות כלל.
הנודר מיושבי היבשה:
לעומת זאת, הנודר מ"יושבי היבשה" - נדרו כולל אף את יורדי הים, שכן גם היורדים בספינות בים הם בכלל החיים על היבשה. החיים על היבשה הם המכנה המשותף לכלל בני האדם, ואילו הירידה לים בספינה אינה עניין המשותף לכולם.
מסיימת המשנה וקובעת כי אין העיסוק כאן בנוסעים בספינה מעכו ליפו - נסיעה קצרה הנחשבת מקומית - אלא באותם אנשים שדרכם לצאת למסעות ימיים ארוכים. זו כוונת המשנה בנקטה לשון זו.
מחלוקת הגמרא: על מה מוסב הסיוג שבסוף המשנה?
דעה אחת - הסיוג מוסב על הרישא: ברישא נאמר שהנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ומכלל הדברים למדנו שהוא אסור ביורדי הים. באים דברי הסיום ומגדירים מי הם אותם יורדי ים שברישא: אין הכוונה להולכים מעכו ליפו, אותה נסיעה קצרה, ואין הם נאסרים בנדר זה. נמצא שהסיפא באה להקל ולמעט, ולומר שאין אנו כוללים אותם בנדר.
דעה שנייה - הסיוג מוסב על הסיפא: בסיפא נאמר שיורדי הים כלולים ביושבי היבשה, ובאים דברי הסיום ומלמדים שאין הכוונה רק לנוסעים בנסיעה הקצרה מעכו ליפו, הנחשבים יושבי יבשה, אלא אפילו ההולכים במסעות ארוכים ביותר כלולים אף הם ביושבי היבשה ונאסרים בנדרו. לפי פרשנות זו, דברי הסיום באים דווקא להחמיר ולהרחיב את מעגל הנכללים בנדר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה, ואילו הנודר מיושבי היבשה אסור אף ביורדי הים, משום שהחיים על היבשה הם מכנה משותף לכול. עוד למדנו שאין המשנה עוסקת בנסיעה הקצרה מעכו ליפו אלא במסעות ימיים ארוכים, ונחלקו בגמרא אם סיוג זה מוסב על הרישא ובא להקל, או על הסיפא ובא להחמיר ולהרחיב את הנכללים בנדר.