נדרים, פרק ג', משנה ה'. משנה זו עוסקת בנדר שאין עניינו איסור חפץ על האדם עצמו, אלא הקדשת החפץ להקדש - שיהיה שייך לבית המקדש. כפי שנראה, הדבר מוכח מדיוק לשונה של המשנה.
שני המקרים שבמשנה:
"הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות" - אדם שיש לו נטיעות של עצים, והוא רואה כי הרוח החזקה משברת אותן וחושש שייעקרו, אומר: אם לא ייעקרו ולא ייכרתו בידי הרוח, יהיו הנטיעות הללו קרבן, כלומר הקדש.
"טלית זו קרבן אם אינה נשרפת" - טלית המונחת סמוך לאש, והוא חושש שמא תישרף, ואומר: אם תינצל מן האש, תהיה הקדש.
בשני המקרים פוסקת המשנה כי "יש להן פדיון" - ההקדש חל, וניתן להוציאם ממעמד ההקדש, אך רק על ידי פדיון.
הדיוק בלשון "קרבן":
מדובר בהקדש ולא באיסור הנאה, שכן הנודר אמר שהם קרבן, ולא "הרי אלו עלי כקרבן". אילו היה אומר "עלי", היה בכך איסור הנאה בלבד שהוא אוסר על עצמו; מכך שאמר שהם קרבן, מוכח שרצונו שיהיו הקדש - אלא שהתנה זאת בתנאי, רק אם לא ייעקרו ולא יישרפו.
מדוע ההקדש חל:
הנקודה שהמשנה עומדת עליה היא שההקדש חל בפועל. אין אומרים שבליבו לא התכוון כלל שיהיו הקדש, מפני שהיה בטוח שלא יינצלו - שהטלית תישרף והנטיעות ייעקרו - ולפיכך הצהרתו לא נאמרה בכוונה שלמה. מחשבות אלו הן "דברים שבלב", ודברים שבלב אינם דברים, שהרי אינם מוכחים מתוך דבריו. על כן קובעים כי דבריו עומדים כמשמעם: אם יינצלו, רצונו שיהיו הקדש - והם אכן הקדש, עד כדי כך שהם טעונים פדיון.
"עד שיקצצו" - נוסח שאין לו פדיון:
לעומת זאת, האומר "הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו", או "טלית זו קרבן עד שתישרף" - לשון זו מורה ש"אין להן פדיון". ליתר דיוק: אף אם יפדה אותם, יחזרו מיד להיות הקדש, שכן לשונו הייתה שיישארו קרבן עד שייקצצו או עד שיישרפו, ומשמעה שבכל מקרה, אף לאחר פדיון, יחזרו לקדושתם.
אף על פי כן, הפדיון עצמו חל: הכספים שבהם פדה אותם אכן נעשים קדושים. אלא שמיד לאחר מכן חוזרים החפצים ונעשים קדושים שוב, וכך בכל פדיון ופדיון - הפדיון חל לעניין קידוש הכספים, ואילו החפצים שבים לקדושתם.
כל זה אמור כל עוד לא נקצצו הנטיעות ולא נשרפה הטלית; משנקצצו או נשרפו, שוב אינם הקדש.
שתי נקודות שהעלתה הגמרא:
נחלקו בגמרא לאחר שנקצצו או נשרפו: האם יש צורך לפדותם קודם לכן פעם אחת, או שמא משנקצצו שוב אין צורך בפדיון והם ניתרים מיד.
הכלל שהחפץ חוזר ונעשה קדוש בכל פדיון ופדיון עד שייקצץ, אמור דווקא כאשר המקדיש עצמו הוא הפודה. אולם אם פדה אותו אדם אחר, הפדיון חל ואין החפץ חוזר ונעשה קדוש.