נדרים פרק י"א משנה ה'. משנה זו דנה במי שהפר את נדר אשתו או את נדר בתו מתוך הבנה מוטעית של מהות הנדר. במקרה כזה אין ההפרה תקפה, ובידו להפר את הנדר אף במועד מאוחר יותר, משום שאין זה נחשב כמי ששמע את הנדר. הכלל הוא שעומד לרשותו יום אחד בלבד מרגע ששמע את הנדר, אלא שכאן לא שמע את הנדר לאמיתו.
לשון המשנה:
"נדרה אשתו וסבר שנדרה בתו, נדרה בתו וסבר שנדרה אשתו, נדרה מן הנזיר וסבר שנדרה בקרבן, נדרה בקרבן וסבר שנדרה מן הנזיר, נדרה מן התאנים וסבר שנדרה מן הענבים, נדרה מן הענבים וסבר שנדרה מן התאנים - הרי זה יחזור ויפר".
שלושה סוגי טעות מונה המשנה:
טעות בזהות הנודרת: אשתו נדרה והוא סבור שבתו היא שנדרה, או שבתו נדרה והוא סבור שאשתו היא שנדרה.
טעות בסוג הנדר: נדרה נדר של נזירות - לאסור על עצמה יין ותספורת וכיוצא בהם - והוא סבור שנדרה נדר של קרבן, כלומר שאסרה על עצמה דבר כקרבן או שקיבלה על עצמה להביא קרבן; או להיפך, נדרה בקרבן והוא סבור שנדרה בנזירות. ועל יסוד הבנתו המוטעית הפר את הנדר.
טעות במושא הנדר: נדרה שלא תיהנה מן התאנים והוא סבור שנדרה מן הענבים, או שנדרה מן הענבים והוא סבור שנדרה מן התאנים.
בכל אחד מן המקרים הללו "הרי זה יחזור ויפר" - עליו לחזור ולהפר את הנדר בשנית, ורק אז תחול ההפרה. אף אם כבר הפר את הנדר באותו יום, כיוון שלא הבין את הנדר לאשורו אין הפרתו הפרה, והרשות בידו להפר אותו שוב באותו יום עצמו, משעה שעמד על תוכנו האמיתי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הפרה הנעשית מתוך טעות - בזהות הנודרת, בסוג הנדר או במושא הנדר - אינה הפרה, שכן לא שמע הבעל או האב את הנדר כפי שהוא. לפיכך חוזר ומפר לאחר שהתברר לו תוכן הנדר, ומניין היום מתחיל משעה שהנדר נודע לו כהלכתו.