נדרים פרק חמישי, משנה חמישית. במשנה הקודמת למדנו כי שני אנשים האסורים בהנאה זה מזה מחמת נדר, מותרים ליהנות מדברים הנקראים "של עולי בבל", השייכים לכלל הציבור שעלה מבבל. אך אסורים הם בדברים השייכים לאותה העיר, שכן בהם נחשבים שניהם שותפים, ונמצא שכל אחד נהנה מחלקו של חברו.
"ואיזה הן דברים של עולי בבל?":
המשנה מבררת מהם הדברים הציבוריים במידה כזו שהם נחשבים שייכים לכלל הציבור, לכל אותם שעלו מבבל:
"הר הבית"
"והעזרות" - עזרות בית המקדש.
"והבור שבאמצע הדרך" - הבורות שבאמצע הדרכים.
"ואיזה הן דברים של אותה העיר?":
אלו הדברים ששייכים לבני העיר, שבהם נחשבים התושבים שותפים, ולפיכך אסורים הנודרים ליהנות מהם:
"הרחבה" - הכיכר המרכזית של העיר.
"והמרחץ" - בית המרחץ.
"ובית הכנסת"
"והתיבה" - ארון הקודש שבו מאוחסן ספר התורה.
"והספרים" - הספרים, הכתבים והמגילות.
"וכותב חלקו לנשיא":
לשון זו חידתית לכאורה, והגמרא מבארת כי אין זו קביעה אלא תקנה - מרשם כיצד לתקן את המצב ולאפשר לאנשים ליהנות מדברי העיר. כל אחד מהם כותב את חלקו, כלומר מעביר בכתב את זכויותיו באותם דברים של העיר, לנשיא ולמנהיג הקהילה. משהעבירו לו את חלקם שוב אין להם חלק בדבר, ובאופן זה מתאפשר לכל אחד מהם ליהנות מהם.
דעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט" - אין הכרח לכתוב דווקא לנשיא ולמנהיג, אלא ניתן להעביר בכתב את החלק לכל יהודי אחר, שאין נדר האוסר עליו את הדבר. ואם כן, "מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט?" מדוע נקטו חז"ל דווקא בלשון כתיבה לנשיא?
ההבדל נוגע לנקודה אחת: "שהכותב לנשיא אין צריך לזכות" - המעביר את חלקו בכתב לנשיא אינו נדרש לעשות מעשה קניין. מפני חשיבותו של הנשיא קבעו חכמים שדי בעצם הכתיבה, ללא כל קניין. אך בהעברה ליהודי רגיל נדרש מעשה קניין.
דעת חכמים:
חכמים חולקים ואומרים: "אחד זה ואחד זה צריך לזכות" - בין ליהודי רגיל ובין לנשיא יש לעשות זיכוי ומעשה קניין. ומדוע הוזכר נשיא? "לא דיברו בנשיא אלא בהווה" - נקטו בנשיא משום שכך היה הדבר מצוי; אנשים היו נותנים את חלקם לנשיא ולא ליהודי מן השורה.
אנשי הגליל:
רבי יהודה מוסיף נקודה נוספת: "אין אנשי הגליל צריכין לכתוב" - יושבי הגליל אינם נדרשים לכתוב לנשיא את חלקם המשותף בדברים שבעיר, "שכבר כתבו אבותם על ידם" - שכן אבותיהם כבר עשו זאת. אנשי הגליל היו רגילים לאסור זה על זה בנדר, ולפיכך, כדי שיוכלו להשתמש בפריטים הקהילתיים, נדרשו למסור את חלקיהם בהם לנשיא. נמצא שכבר בדור קודם קיבל הנשיא שליטה על אותם פריטים, ושוב אין הם שייכים ליחידי הציבור אלא לנשיא.
לסיכום: במשנה זו למדנו מהם דברי "עולי בבל" המותרים בהנאה לנודרים - הר הבית, העזרות והבור שבאמצע הדרך; ומהם דברי אותה העיר האסורים מחמת השותפות - הרחבה, המרחץ, בית הכנסת, התיבה והספרים. עוד למדנו את התקנה של כתיבת החלק לנשיא, את מחלוקת רבי יהודה וחכמים בשאלה אם די בכתיבה ללא זיכוי, ואת דינם המיוחד של אנשי הגליל שאבותיהם כבר כתבו על ידם.