נדרים, פרק חמישי, משנה ו'. משנה זו פותחת בהלכה שכבר נשנתה בפרק הקודם, ועניינה: כיצד ניתן לסייע לאדם המודר הנאה מחברו באמצעות צד שלישי, והיכן עובר הגבול בין מתנה אמיתית לבין עקיפה מלאכותית של הנדר.
לשון המשנה:
"המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל - נותן לאחר לשם מתנה, והלה מותר בה". אדם שאסור לו ליהנות מחברו ואין לו מה לאכול, וחברו מבקש לסייע בידו - נותן חברו את המזון לאדם שלישי בתורת מתנה גמורה. משעה שהחפץ שייך לצד השלישי, רשאי המודר ליהנות ממנו, שכן אין זו הנאה מן האדם שנאסר עליו, אלא מאדם אחר.
התוספת מדברי הגמרא:
הגמרא מבהירה כי חסרות במשנה מילים, ויש להוסיף: אבל מוכיח סופו על תחילתו - כלומר, כאשר הנראה בסוף מלמד על כוונת הנתינה מלכתחילה. אם לא נתן המדיר לאחר במתנה אלא על מנת שייתן למודר, המודר אסור בה. כאשר ברור לכול שמטרת הנתינה הייתה לאפשר למודר להשתמש בחפץ באופן בלעדי, אין כאן מתנה אלא מעבר צינור בלבד.
המעשה בבית חורון:
המשנה מביאה מעשה המגבה יסוד זה. אדם בבית חורון היה אביו מודר הימנו הנאה, שכן נדר שלא ייהנה ממנו, והוא היה משיא את בנו ורצה שאביו יהיה נוכח בסעודה. אמר לחברו: החצר והסעודה נתונים לך במתנה, ואינם לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה.
מכאן התפתח חילופי הדברים שביניהם:
אמר לו החבר: "אם שלי הם - הרי הם מוקדשין לשמים", כלומר הוא עושה אותם הקדש.
השיב לו הבן: "לא נתתי את שלי שתקדישם לשמים" - לא נתתי לך את שלי כדי שתעשה אותם הקדש.
חזר החבר ואמר: "לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה, והעוון תלוי בראשו" - לא נתת לי דבר באמת, אלא ביקשת להשתמש בי כמתווך כדי לעקוף את הנדר, והחטא תלוי בראשו.
פסק החכמים:
וכשבא הדבר לפני חכמים, אמרו: "כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מוקדשת - אינה מתנה". מתנה שאילו היה המקבל מבקש להקדישה לא הייתה הקדושה חלה עליה, אין זו מתנה כלל. לפיכך, במעשה שבסעודת החתונה לא הייתה כאן מתנה במובנה הרגיל, ועל כן לא היה האב רשאי ליהנות ממנה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שנתינה לצד שלישי מתירה למודר ליהנות מן החפץ, אך רק כשהמתנה גמורה. כאשר סופו מוכיח על תחילתו, שהנתינה נעשתה על מנת שיגיע החפץ למודר, אין כאן מתנה אלא עקיפת הנדר, וכפי שקבעו חכמים: כל מתנה שאין ההקדש חל עליה, אינה מתנה.