לפנינו משנה ד' בפרק ה' של מסכת נדרים, ובה שני עניינים: שלושה אופנים שבהם אוסר אדם בלשון 'חרם' את ההנאה בינו לבין חברו, ודינם של השניים ביחס לרכוש המשותף לרבים.
הגדרת ה'חרם' שבמשנתנו:
האומר לחברו "הריני עליך חרם" - אין כוונתו לחרמי כהנים, שכן חרם זה ניתן לכהן וההנאה ממנו מותרת, ואין באמירה כזו נדר תקף. הכוונה היא לחרמי בדק הבית, הקדושים לבית המקדש, וחרם מעין זה כמוהו כמי שהשווה את הדבר לקורבן, ומכאן תוקפו של האיסור.
שלושת אופני הנדר:
"הריני עליך חרם" - הנודר אוסר את עצמו על חברו וקובע שאין חברו רשאי ליהנות ממנו. לפיכך המודר, הוא נושא הנדר, הוא האסור בהנאה.
"הרי את עלי חרם" - האומר לחברו שחברו אסור עליו, הנודר עצמו הוא האסור בהנאה.
"הריני עליך ואת עלי" - שתי האמירות כאחת, ושני האיסורים חלים. אדם אחד עשה את שני הנדרים, אך יצר בכך איסור על עצמו ועל חברו כאחד.
ההנאה מן הרכוש המשותף:
אף ששניהם אסורים זה בזה, מבחינה המשנה בין שני סוגי רכוש:
"ומותרין בדבר של עולי בבל" - שניהם מותרים ליהנות מדברים שברשות הרבים השייכים לעולי בבל, כלומר לכלל הציבור. אין אלו נכסים המוחזקים בשותפות, אלא שייכים לכל ישראל, ומעמדם כהפקר - ואינם נחשבים כמוחזקים בידי אדם מסוים.
"ואסורין בדבר של אותה העיר" - אם שניהם גרים באותה עיר, אסורים הם ליהנות מן הדברים השייכים לאותה עיר, שכן בנכסי העיר כל בני העיר נחשבים שותפים. משנעשו שניהם אסורים זה על זה, אין הם יכולים ליהנות מן הרכוש שיש לחברו חלק בו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי 'חרם' האמור בה הוא חרמי בדק הבית, שדינו כקורבן, ולא חרמי כהנים המותרים בהנאה. "הריני עליך" - המודר אסור; "הרי את עלי" - הנודר אסור; "הריני עליך ואת עלי" - שניהם אסורים. ועם זאת, שניהם מותרים בנכסי עולי בבל שדינם כהפקר, ואסורים בנכסי אותה העיר, שכל בני העיר שותפים בהם.