נדרים, פרק ג', משנה ד'. משנה זו ממשיכה את עניינה של המשנה הקודמת - נדרי אונסין. שם עסקנו באדם שנדר נדר ולא עלה בידו לקיימו מחמת נסיבות שאינן בשליטתו; כאן נעסוק בנדרים הנעשים מתוך כפייה, אף הם מעבר לשליטתו של הנודר.
לשון המשנה:
"נודרין להרוגין ולחרמין ולמוכסין" - מותר לאדם לנדור בפני שלושה סוגי אנשים אלו, ואין הנדר חל:
הרוגין - רוצחים, המאיימים על האדם בנטילת חייו אם לא ימסור להם את רכושו.
חרמין - גזלנים הנוטלים חפצים; אף שאין הם רוצחים ממש, הם משחיתים ומחריבים את רכושו של האדם אם לא יימסר לידיהם.
מוכסין - גובי מכס הנוטלים מס שלא כדין.
בדוגמאות שמביאה המשנה נוקט הנודר לשון המציגה את החפצים כדברים שאין הגזלן חפץ בהם באמת:
"שהיא תרומה אף על פי שאינו תרומה" - האדם נודר שהאוכל שברשותו תרומה הוא. ערכה של תרומה בשוק נמוך, שכן אין היא נאכלת אלא לכהנים טהורים. אף על פי שבמציאות אין זו תרומה, רשאי הוא לומר להם דבר שאינו נכון ואף לנדור על כך, ואין הנדר חל, משום שנעשה מתוך אונס.
"שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך" - האדם אומר שהחפצים שייכים למלך, אף שבאמת אינם שלו, שהרי אין הגזלנים מבקשים להסתבך עם המלך.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
לשון הנדר: בית שמאי אומרים "בכל נודרין חוץ מבשבועה" - בכל לשון של נדר רשאי האדם להיפטר מהם, אך אין לו להיזקק לשבועה, שחומרתה גדולה הרבה יותר. בית הלל אומרים "אף בשבועה" - אף בשבועה מותר לו להיפטר מן הפושעים הללו, ואין השבועה חלה.
פתיחה בנדר: בית שמאי אומרים "לא יפתח לו בנדר" - אם ביקשו ממנו לנדור, רשאי הוא לנדור, אך אין עליו להציע זאת מיוזמתו. בית הלל אומרים שמותר לו אף לפתוח ולהציע את הנדר.
הוספה על הנדרש: האם מוגבל הנודר לחפץ שעליו נתבע לנדור בלבד, או שרשאי הוא לכלול בנדרו אף חפצים שלא נתבע עליהם. לדעת בית הלל, כשם שמותר לפתוח בנדר, כך מותר להוסיף עליו פרטים נוספים מלבד מה שביקש הגזלן.
דוגמה למחלוקת זו:
השודדים אומרים לאדם שינדור, לשם הבטחת דבריו, שאשתו תיאסר בהנאה ממנו אם אין החפצים תרומה או של בית המלך. במקום להזכיר את אשתו בלבד, אומר הנודר שאף בניו לא ייהנו ממנו, ומוסיף אותם מדעתו.
לדעת בית שמאי, אשתו מותרת, שהרי זהו הדבר שנדרש ממנו והריהו בכלל נדרי אונסין; אך בניו אינם בכלל נדרי אונסין, שכן לא הוכרח להוסיפם. לדעת בית הלל, שניהם מותרים: הואיל ורשאי הוא לכלול את הבנים אף שלא נתבע עליהם, נחשב הדבר כולו נדרי אונסין, ואין כאן איסור מחמת נדר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מותר לנדור בפני הרוגין, חרמין ומוכסין, ואין נדרים אלו חלים, שכן נעשו מתוך אונס; וכי לשם כך רשאי אדם להציג את חפציו כתרומה או כרכוש המלך, אף שאין הדבר אמת. עמדנו על שלוש נקודות המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל: אם מותר להישבע, אם מותר לפתוח בנדר מיוזמתו, ואם מותר להוסיף על מה שנדרש ממנו.