לפנינו משנה ד' בפרק ח' במסכת נדרים, העוסקת בנדרים שאדם תולה אותם בזמני הקיץ והקציר, ובשאלה כיצד נקבעת נקודת הזמן שאליה התכוון הנודר.
"עד הקיץ" ו"עד שיהא הקיץ":
האומר "עד הקיץ" או "עד שיהא הקיץ" - כפי שהתבאר במשנה הקודמת, בזמן שאינו מוגדר, כגון הקיץ, אף כשנוקט האדם בלשון "עד שיהא", אין כוונתו אלא לתחילתו של אותו זמן בלבד.
ומהו "קיץ" בהקשר זה? אין הכוונה לעונת הקיץ כפשוטה, אלא לתקופת הזמן שבה מבשילות התאנים, נקטפות ומוכנות. לפיכך האומר "עד שיהא הקיץ", כוונתו "עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות" - עד העת שבה מתחילים בני העם להכניס את התאנים שנקטפו לתוך הסלים.
"עד שיעבור הקיץ":
האומר "עד שיעבור הקיץ" - כאן אין מקום לספק בכוונתו. אף שמדובר במשך זמן בלתי מוגדר, ברור לגמרי שכוונתו עד סיומו של הקיץ. אלא שיש לברר מהו הרגע הנחשב לסיום הקיץ, ועל כך אומרת המשנה: "עד שיקפלו המקצועות".
ומהם ה"מקצועות"? נחלקו בדבר:
סכינים: יש אומרים שהכוונה לסכינים המיוחדים לחיתוך התאנים, שבהם היו חותכים אותן בתהליך הכנת עוגות התאנים. משמקפלים ומסלקים סכינים אלו, סיימו את מלאכת העונה - וזהו "שיעבור הקיץ".
מחצלות: ויש מפרשים שאין הכוונה לסכינים אלא למעין מחצלות, שבהן היו מייבשים את התאנים. משמקפלים את המחצלות, סימן הוא שהקיץ עבר.
"עד הקציר":
מקרה נוסף במשנה: האומר "עד הקציר". אומרת המשנה שכוונתו "עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטין" - ולא קציר שעורים. כלומר, הנוקט במונח הכללי "קציר", כוונתו לקציר החיטים ולא לקציר השעורים.
"הכל לפי מקום נדרו":
אלא שהמשנה מסייגת קביעה זו וקובעת: "הכל לפי מקום נדרו". אף שהאמת מידה הרגילה היא קציר החיטים, הדבר תלוי במקומו של הנודר:
"אם היה בהר": נקבע הדבר לפי מה שמתרחש באזור ההררי.
"בבקעה": נקבע הדבר לפי הבקעה.
נמצא שאף שאמרה המשנה כי "קציר" מתייחס לסוג מסוים של קציר, בפועל הכל נקבע לפי המקום.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי "עד הקיץ" ו"עד שיהא הקיץ" משמעם תחילת הכנסת התאנים בכלכלות; "עד שיעבור הקיץ" משמעו קיפול המקצועות - הסכינים או המחצלות; "עד הקציר" משמעו תחילת קציר החיטים ולא קציר השעורים - והכל לפי מקום נדרו, בהר או בבקעה.