נדרים, פרק ח', משנה ג'. במשנה הקודמת למדנו כי האומר "עד" זמן מסוים - כוונתו עד שמגיע אותו זמן, בתחילת אותה תקופה: האומר "עד הפסח" נאסר עד שיתחיל הפסח. ואילו הנוקט בלשון "עד שיהא" - כוונתו עד שייגמר הפסח.
חידושה של משנתנו:
משנתנו מבהירה כי אף הלשון "עד שיהא" מתפרשת לעיתים כזמן ההתחלה בלבד, והיינו במקרה שבו אין ידוע כמה זמן נמשכת אותה תקופה. הפסח - זמנו קצוב וידוע, ולפיכך האומר "עד שיהא" מובן שכוונתו עד שייגמר. אך כאשר אין ברור כמה תימשך התקופה, אין לתלות בנודר שהתכוון לאסור על עצמו את כל אותו משך זמן, שהרי אינו יודע מתי יסתיים.
לשון המשנה:
"עד הקציר" - קציר התבואה.
"עד הבציר" - בציר הענבים.
"עד המסק" - המונח המשמש לקטיף הזיתים.
בכל הלשונות הללו - "אינו אסור אלא עד שיגיע", כלומר אינו נאסר אלא עד שמגיעה אותה עונה ומתחילה.
"זה הכלל":
"כל שזמנו קבוע" - דבר שמשך זמנו קצוב וידוע: "אמר עד שיגיע - אסור עד שיגיע", ואילו "אמר עד שיהא - אסור עד שיהא", עד שיסתיים.
"וכל שאין זמנו קבוע" - דבר שאין ברור מתי הוא מסתיים, ובכלל זה עונות הקציר, הבציר והמסיק וכיוצא בהן: "בין אמר עד שיהא, בין אמר עד שיגיע - אינו אסור אלא עד שיגיע", עד שמגיעה אותה עונה ומתחילה.
טעם הדבר: מאותה נקודה ואילך אין ידוע כמה זמן תימשך התקופה, ולפיכך אין לומר שהנודר התכוון לכלול את כל משך הזמן הזה. כוונתו הייתה לזמן ההתחלה בלבד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ההבחנה בין "עד שיגיע" ל"עד שיהא" נוהגת דווקא בדבר שזמנו קבוע; אך בדבר שאין זמנו קבוע, שתי הלשונות שוות, ואין הנודר נאסר אלא עד הגעת אותה עונה בלבד.