נדרים, פרק ט', משנה ד'. בפרק זה כבר עמדנו על החשש שמא לא יאמר האדם את האמת בשאלה אם באמת לא היה נודר - מחמת הדאגה לכבודו שלו, ולדעת רבי אליעזר אף מחמת כבוד הוריו. ולדעת הכול, אין האדם אומר את האמת בנוגע לשאלה אם היה נמנע מן הנדר מחמת בריתו של הקב"ה. אולם משנתנו מלמדת כי כאשר פותחים לאדם פתח לנדרו באמירה שאילו היה יודע שיבוא מחמת הנדר לידי עבירה על מצוות מסוימות, אנו מאמינים לו באומרו אם היה נודר או לא.
לשון המשנה:
"ועוד אמר רבי מאיר" - נוסף על דבריו במשנה הקודמת, אמר רבי מאיר גם: "פותחין לו מה שכתוב בתורה" - עושים לו פתח מדבר הכתוב בתורה. "ואומר לו: אילו היית יודע" - אילו היית יודע שעל ידי נדרך תבוא לידי עבירה על אחת מן המצוות הבאות:
"אל תיקום" - איסור נקימה, שתבוא לנקום בחברך מחמת נדרך.
"ועל לא תיטור" - איסור נטירה.
"ולא תשנא את אחיך בלבבך" - איסור שנאת החבר בלב.
"ואהבת לרעך כמוך" - מצוות אהבת החבר כמוך.
"וחי אחיך עמך" - מצוות תמיכה באחיך, שהרי מחמת נדרך עלול הוא להיעשות עני, "ואין אתה יכול לפרנסו" - ולא תוכל לתמוך בו ולקיים בו מצווה זו.
"ואמר: אילו הייתי יודע שכן, לא הייתי נודר" - וכאשר משיב הנודר כי לו היה יודע זאת, או אחד מן הדברים שנמנו לעיל, לא היה נודר.
"הרי זה מותר" - הנדר מותר, וזוהי התרת נדרים תקפה על סמך אותו פתח.
לסיכום: במשנה זו מלמד רבי מאיר שפותחין לנודר פתח מן הכתוב בתורה - מאיסורי נקימה, נטירה ושנאת הלב, וממצוות "ואהבת לרעך כמוך" ו"וחי אחיך עמך" - וכשהוא משיב שאילו ידע לא היה נודר, נאמן הוא, והנדר מותר.