נדרים, פרק ט', משנה ג'. רבי מאיר אומר: "יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד" - ישנם דברים הנראים כנולד, ואף שבנולד עצמו סובר רבי מאיר כחכמים שבמשנה הקודמת שאין פותחין בו, מכל מקום דברים אלו אין להם מעמד של נולד, וניתן להשתמש בהם כפתח להתרת הנדר. ואולם, כפי שתסיים המשנה, "ואין חכמים מודים לו" - חכמים אינם מסכימים אף לעמדתו זו של רבי מאיר.
דוגמאות לדברים שהם כנולד ואינם כנולד:
"קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע" - אדם נודר ואוסר על עצמו לשאת אישה פלונית, ומפרש שטעם הדבר הוא היות אביה אדם רע. "אמרו לו: מת, או שעשה תשובה" - הודיעוהו כי האב נפטר, או שחזר בתשובה ונעשה אדם טוב.
"קונם בית זה שאיני נכנס, שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו" - אדם אוסר על עצמו להיכנס לבית, ומפרש שטעם הדבר הוא כלב פראי שבתוכו, או נחש מסוכן המצוי שם. "אמרו לו: מת הכלב או שנהרג הנחש".
על כל אלו קובעת המשנה: "הרי הוא כנולד ואינו כנולד" - דומים הם לנולד, אך מבחינה הלכתית אין להם דין נולד.
טעם הדבר:
הואיל והנודר נתן טעם לנדרו בשעת עשייתו, נעשה הנדר כמעט בגדר תנאי: הוא הצהיר על עובדות מסוימות וקבע כי הן הסיבה לנדרו. לפיכך, אף שמיתת הכלב או הריגת הנחש, וכן מיתת האב או חזרתו בתשובה, אירעו לאחר עשיית הנדר, אין זה נחשב נולד - שכן זהו דבר שהיה בדעתו של הנודר מלכתחילה, והוא עצמו הבהיר שזו סיבת נדרו. משבטלה אותה סיבה, יכול הוא לומר: לעולם לא הייתי נודר אילו לא היה הדבר קיים.
שיטת חכמים:
אף על פי כן מסיימת המשנה: "ואין חכמים מודים לו". חכמים חולקים וסוברים כי אף דברים אלו נחשבים נולד, ואין להשתמש בהם כפתח להתרת הנדר, מאחר שלא היו קיימים בשעה שנעשה הנדר.
לסיכום: במשנה זו מחדש רבי מאיר כי ישנם דברים הנראים כנולד ואינם נולד - כאשר הנודר פירש בשעת נדרו את טעמו, ולאחר מכן בטל אותו טעם. כך בנודר שלא לשאת אישה מפני שאביה רע, ומת האב או שב בתשובה, וכך בנודר שלא להיכנס לבית מפני הכלב או הנחש שבתוכו, ומת הכלב או נהרג הנחש. לדעת רבי מאיר נחשב הדבר כמי שהתלה את נדרו באותה סיבה, ולפיכך פותחין בו; ואילו חכמים אינם מודים לו, וסוברים שדין נולד לו, שהרי לא היה קיים בשעת הנדר.