נדרים פרק ב' משנה ד': נדרים סתומים

נדרים והפרתם תרומות ומעשרות בית המקדש ועבודתו שקלים ומחצית השקל

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

נדרים, פרק שני, משנה ד. המשנה פותחת בכלל: "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל". אדם הנודר נדר שניתן לפרשו בשתי דרכים - האחת שלפיה הנדר תקף והחפץ נאסר עליו, והשנייה שלפיה אין זה נדר תקף והחפץ מותר - הרי אם נדר סתם ולא פירש את כוונתו, נוקטים בדרך המחמירה ומניחים שכוונתו הייתה לנדר תקף.

אך "פירושם להקל": כאשר הנודר מפרש ומבאר את כוונתו, אף שהיה ניתן לפרש את דבריו לחומרא, מקלים ואומרים שלפי ההסבר שנתן אין כאן נדר כלל.

כיצד? דוגמאות המשנה:

"הרי עלי כבשר מלח" או "כיין נסך" - האומר שדבר זה ייחשב עליו כבשר מלוח או כיין הנשפך לניסוך. אם כוונתו "של שמים" - בשר קרבן השייך לקדשים, או יין המתנסך על המזבח - הרי זה נדר, והחפץ נאסר, שכן זו התפסה בקרבן. אם התכוון לבשר וליין של עבודה זרה - הרי זה מותר, שהרי כפי שהזכרנו, יש להתפיס בדבר הנדור, בדבר שנאסר מחמת אמירתו ומילותיו של האדם, ולא בדבר האסור, בדבר שהתורה אסרה אותו מאליו, כגון חזיר. עבודה זרה כמוה כחזיר - התורה אסרה אותה, ולפיכך אין ההתפסה בה נדר תקף. ואם נדר סתם ולא פירש לאיזה צד התכוון - אסור, כדרך המחמירה.
"הרי עלי כחרם" - שני סוגי חרם בתורה. אם התכוון לחרם של שמים, הנחשב הקדש והשייך לבית המקדש - הרי זה אוסר, שכן זהו חפץ שנאסר מחמת אמירתו של אדם. ואם התכוון לחרם של כהנים, שעניינו שהחפץ ניתן לכהנים ואין בו קדושה עצמית ומהותית כלל - הרי זה מותר, שכן המתפיס בדבר שאין בו קדושה, אף החפץ שהתפיס בו אין בו קדושה ואין בו כוח להיעשות נדר. ואם נדר סתם ולא פירש לאיזה חרם התכוון - אוסר.
"הרי עלי כמעשר" - אם התכוון למעשר בהמה, שהדין בו שהנולדים בעדרו באותה שנה מפריש מהם אחת מעשר ומביאה קרבן בבית המקדש - הרי זה אוסר, שכן מעמדו מעמד קרבן. ואם התכוון למעשר של גורן, הניתן ללוי - הרי זה מותר, שכן אין בו קדושה עצמית ואין בו אלא חובת נתינה ללוי. ואם נדר סתם - אוסר, כדרך המחמירה.
"הרי עלי כתרומה" - אם התכוון לתרומת הלשכה, הרי זה אוסר. תרומת הלשכה היא השקלים שנאספו מכלל ישראל לצורך קרבנות הציבור, ונצברו בערימה בלשכה; משם היו תורמים וממלאים קופות מן הערימה, וכל תרומת הלשכה משמשת לקניית קרבנות, ולפיכך נחשבת דבר הנדור והנדר תקף. ואם התכוון לתרומת גורן, הניטלת מן התבואה וניתנת לכהן - הרי זה מותר, שכן כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, התרומה היא דבר האסור שהתורה אסרתו. ואם לא פירש לאיזו תרומה התכוון - אסור. אלו דברי רבי מאיר.

שיטת רבי יהודה - הסתם נקבע לפי המקום:

רבי יהודה חולק בקביעת כוונתו של האומר "תרומה" סתם, ותולה זאת במקומו של הנודר:

סתם תרומה ביהודה - אסורה. ביהודה, הסמוכה לבית המקדש, ההנחה היא שכוונתו לתרומת הלשכה, שהיא דבר הנדור.
סתם תרומה בגליל - מותרת. ההנחה היא שכוונתו לתרומת הגורן, שהרי "אין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה" - בהיותם רחוקים מבית המקדש לא היו בקיאים בה, ולא הייתה עולה על דעתם.

וכן בחרמים: לדעת רבי מאיר סתם חרם אסור, מתוך הנחה שכוונתו לחרם של הקדש. רבי יהודה אומר שאף זה תלוי במקום:

סתם חרמין ביהודה - מותרין, שכן מניחים שכוונתו לחרמי כהנים.
סתם חרמין בגליל - אסורין, שכן אנשי הגליל אינם מכירים את החרם הניתן לכהנים, ולפיכך היו מניחים תמיד שהכוונה לחרם של הקדש, וההתפסה בו אוסרת.

לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל "סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל", ואת יישומו בארבע לשונות: בשר מלח ויין נסך, חרם, מעשר ותרומה. בכל אחת מהן, ההתפסה בדבר שקדושתו עצמית ונובעת מאמירת האדם - אוסרת; וההתפסה בדבר האסור מן התורה או בדבר שאין בו אלא חובת נתינה לכהן וללוי - אינה אוסרת; ובסתם נוקטים כדעה המחמירה. עוד למדנו את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, שלדעת רבי יהודה נקבעת משמעות הסתם לפי מקומו של הנודר ולפי בקיאותם של בני המקום.

המאמר המקורי

אות נדרים ב:ד

סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים: Unspecified vows are treated stringently, but their specification, if specification is necessary, is treated leniently. How so? If one said: This item is prohibited to me like salted meat, or: This item is prohibited to me like the wine used for libations, if he vowed in reference to meat or libations of a peace-offering, i.e., if he claimed that his intention was that the item will be forbidden to him like the salted meat of an offering, or like wine that is used for libations on the altar, it is forbidden, as he associated the item of the vow with an item forbidden by means of a vow, i.e., the offering. If he claims that he vowed in reference to meat or libations of idol worship, i.e., that the item will be like the salted meat of an offering for an idol, or like wine that is used for libations as idol worship, it is permitted, as the item of the vow was associated with an item forbidden by the Torah. By enabling the one who took the vow to later clarify his intent, the vow is treated leniently. And if the vow was without specification, i.e., the one who took the vow did not specify whether his intention was to associate the item with an offering for Heaven or to associate the item with idol worship, it is forbidden. Similarly, if one said: This item is hereby forbidden to me like an item dedicated to the Temple, if his intention was that it would be like a dedication to Heaven, which is a form of consecration, it is forbidden. And if his intention was that it would be like a dedication to priests, whereby one pledges his asset as a gift to priests, it is permitted, as this type of gift is not forbidden at all. And if he said it without specification, it is forbidden. Likewise, if he said: This item is hereby forbidden to me like tithes, if he took a vow with the intention that it would be like the animal tithe, it is forbidden, as the item of the vow was associated with an item forbidden by a vow. And if his intention was that it will be like the tithe of the granary, i.e., grain that is given to the Levites and has no sanctity, it is permitted. And if he said it without specification, it is forbidden. Similarly, if he said: This item is hereby forbidden to me like teruma, if he took a vow with the intention that it would be like the collection of the Temple treasury chamber [terumat halishka], which is a tax for the communal offerings, it is forbidden, his vow was associated with an item forbidden by a vow. And if his intention was that it would be like teruma of the granary that is given to the priests, it is permitted, as teruma is not an item forbidden by a vow. And if the vow was taken without specification, it is forbidden. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Unspecified teruma in Judea is forbidden. However, in the Galilee it is permitted, as the people of the Galilee are unfamiliar with the collection of the chamber. When they say teruma they are referring to the teruma allotted to the priests, which is familiar to them. Conversely, unspecified dedications in Judea are permitted, but in the Galilee they are forbidden, as the people of the Galilee are unfamiliar with dedications allotted to the priests, so when they say dedication they are referring to dedication to Heaven.