נדרים, פרק ב', משנה ג'. במשנה הקודמת למדנו כי ישנם מקרים שבהם הנדר חמור מן השבועה, וכעת מביאה המשנה דוגמה נוספת לחומרתו של הנדר על פני השבועה.
לשון המשנה:
"יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה" - נדר חל על גבי נדר, ואילו שבועה אינה חלה על גבי שבועה.
"כיצד?" - נדר החל על גבי נדר:
אדם האומר: "הריני נזיר אם אוכל דבר זה", וחוזר ואומר שוב: "הריני נזיר אם אוכל דבר זה", ואכל - חייב לנהוג נזירות פעם אחר פעם. כיוון שאמר כמה אמירות, כל אחת ואחת נחשבת נדר בפני עצמו, ועליו לקיים נזירויות כמניין הפעמים שנדר.
מדוע אין שבועה חלה על גבי שבועה:
לעומת זאת, הנשבע שלא יאכל דבר זה, וחוזר ונשבע באותה לשון עצמה, ואכל - אינו חייב אלא אחת בלבד. הטעם לכך: משעה שנשבע, כבר מוטל עליו לשמור על אותו איסור ולא לאכול מן הדבר. נמצא שבשבועה השנייה הוא נשבע על דבר שהוא מחויב בו ממילא, ולפיכך אינה חלה, ואם אכל - אינו חייב אלא פעם אחת.
הוספת הגמרא - כאשר מתירים את השבועה הראשונה:
הגמרא מבארת כי אין השבועה השנייה בטלה לחלוטין. כשם שקיימת התרת נדרים אצל חכם, כך אפשר להישאל אף על שבועה. לפיכך, אם נשאל האדם על שבועתו הראשונה ונמצא לה פתח, עד שהיא יוצאת מכלל תוקף - חלה השבועה השנייה שאמר. אין זו אפוא אמירה חסרת משמעות, אלא שהיא מנועה מלחול כל עוד השבועה הראשונה עומדת בתוקפה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את ההבדל שבין נדר לשבועה - הנדר חל על גבי נדר, ולכן הנודר כמה פעמים חייב בכמה נזירויות; ואילו השבועה אינה חלה על גבי שבועה, שכן הנשבע בשנייה מושבע ועומד כבר מכוח הראשונה, ואינו חייב אלא אחת. עם זאת, הוסיפה הגמרא כי אם הותרה השבועה הראשונה על ידי חכם - חלה השבועה השנייה ונכנסת לתוקפה.